סביונה רוטלוי, ס.נ. - אב"ד

1.      השאלה הניצבת בפנינו היא האם יש בכוחן של הסכמות הצדדים במסגרת הסדר טיעון, שכולל הצעה משותפת לעניין העונש, כדי להגביל את סמכותו של בית המשפט להורות על הזמנת תסקיר נפגע עבירה, כמשמעותו בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: " חסד"פ").

2.      ביום 6.7.2006 הודיעו הצדדים שבפנינו, כי הגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום נגד הנאשם יתוקן פעם נוספת, כך שפרט האישום הראשון ימחק הימנו, הנאשם יודה בכתב האישום המתוקן, והצדדים יעתרו במשותף לגזור על הנאשם עונש מאסר של ארבע וחצי שנים בפועל, מאסר על תנאי, וכן יטענו בנפרד בשאלת הפיצוי למתלוננת.

3.      לאור הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית, הרשענו את הנאשם ביום 6.7.2006 בעבירה של מעשים מגונים בבן משפחה- לפי סעיף 351(ג)(2) יחד עם סעיף 348(ב) וסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (לפי סעיף החוק דאז- תיקון מס' 30 תש"ן-1990).

4.      לאחר הרשעת הנאשם ביום 6.7.06, הודענו כי בכוונתנו לבקש תסקיר המתייחס לנפגעת העבירה (להלן: " תסקיר נפגע") בטרם יינתן גזר הדין.

5.      נוכח עמדת ב"כ הנאשם, לפיה בנסיבות בהן הגיעו הצדדים להסדר טיעון הכולל גם הסכמה על העונש המוצע אין לבית המשפט סמכות להורות על הזמנתו של תסקיר נפגע, ביקש הוא על דעת מרשו לחזור מהסדר הטיעון, וכי תיק זה יועבר למותב אחר, זאת לאור חשיפתנו הנטענת למידע שיש בו כדי לפגוע לכאורה באובייקטיביות המותב.

6.      עם תום טיעוני הצדדים הורינו על ביטול ההחלטות הנוגעות להסדר הטיעון שהוצג בפנינו, בכלל זה הכרעת הדין מיום 6.7.06, והורינו לצדדים להגיש בכתב את טיעוניהם בכל הנוגע לשאלת סמכותו של בית המשפט להורות על הגשת תסקיר נפגע.

טיעוני הצדדים 

7.       המחלוקת בין הצדדים נוסחה על ידי ב"כ הנאשם כדלהלן: " האם מוסמך בית המשפט מכוח סעיף 187 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב -  1982, להורות על עריכת תסקיר קורבן, מקום שקיימת הסכמה בין הצדדים שלא יוגש תסקיר זה..." (עמ' 2 לטיעוני הנאשם בכתב, תחת הכותרת "השאלה המשפטית" ; הדגשות לא במקור). דא עקא, משהוגשו הטיעונים בכתב התברר, כי הצדדים חלוקים הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, בכל הנוגע לתסקיר הנפגע, כפי שיובא להלן .

המחלוקת העובדתית

8.      במישור העובדתי, ב"כ הנאשם טוען כאמור, כי במסגרת ההסדר שבין הצדדים " הוסכם, כי לא יוגש תסקיר נפגעת העבירה" (עמ' 1 לטיעוני הנאשם הכתובים; הדגשות לא במקור). מנגד טוענת ב"כ המאשימה, כי " תסקיר בנוגע לקורבן העבירה לא היה נדבך מנדבכי ההסדר, זאת לאחר שקילת הדבר, בכובד ראש, על ידי התביעה, ותוך שיתופה המלא של המתלוננת בפרטי ההסדר" (סעיף 2 לטיעוני המאשימה; הדגשות לא במקור). כן טוענת המאשימה, כי עם הצגת האפשרות על ידי בית המשפט, לא התנגדה להזמנתו של תסקיר נפגע, חרף האמור בטיעוני ב"כ הנאשם בהקשר זה, וכי ההסדר שהוצע, כפי שהוצע, היה על דעתה של המתלוננת - נפגעת העבירה.

המחלוקת המשפטית

9.      לטענת ב"כ הנאשם, בנסיבות שתוארו על ידו, אין קיימת סמכות לבית המשפט להורות על עריכת תסקיר נפגע, ובהתאם לשיטת המשפט האדברסרית הנהוגה, בית המשפט "... אינו מוסמך להביא ראיות מטעמו ועליו להישען על בקשות ויוזמות הצדדים..." (עמ' 8 לטיעוני הנאשם).

לטעמו, על אף שסעיף 187(ב)  לחסד"פ, העוסק בעריכת תסקיר נפגע, נוקט במילה "רשאי", לא ניתן להסיק מכך כי החוק מקנה לבית המשפט סמכות עצמאית לדרוש תסקיר נפגע עבירה מקום שהתביעה אינה עותרת לקבלת תסקיר כאמור.

בא-כוח הנאשם טוען, כי מאחר שסעיף 2ג(ד) לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח- 1957 קובע, כי בית המשפט רשאי להפעיל את סמכותו בין מיוזמתו ובין לבקשת בעל הדין, ואילו לשון סעיף 187(ב) לחסד"פ, אשר תוקן לאחר תיקונו של סעיף 2ג(ד) לעיל, צומצמה ללשון "רשאי" בלבד, לפנינו הסדר שלילי שיצר המחוקק, ומכאן שלבית המשפט לא קמה סמכות עצמאית לפעול מיוזמתו מקום בו הצדדים מסכימים אחרת.

אליבא דב"כ הנאשם, חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א - 2001 (להלן: " חוק זכויות נפגעי עבירה"),לא שינתה את המצב המשפטי בישראל באשר להסדרי טיעון כלל ועיקר.

נוכח מכלול טיעוניו, עותר ב"כ הנאשם, כי נקבע שכל מקום בו הצדדים מסכימים שלא יוגש תסקיר נפגע, אין בית המשפט מוסמך להורות מיוזמתו על הגשת תסקיר שכזה.

10. מנגד, עמדת המאשימה היא, כי בית המשפט רשאי תמיד להורות על קבלת תסקיר נפגע לאחר מתן הכרעת הדין, גם בשעה שהוצג הסדר טיעון על ידי הצדדים, וגם כאשר תסקיר נפגע אינו מהווה חלק מההסכמות אשר הושגו בהסדר הטיעון. כך נלמד הן מלשונו הברורה של סעיף 187 (ב) לחסד"פ, הן מסמכותו הטבועה של בית המשפט ומסעיף 3 לחסד"פ והן מגזירה שווה לפסיקת בית המשפט העליון בעניינים פליליים אחרים (למשל, בש"פ 1488/06  פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1), 2736  ; רע"פ 1945/05 קונסטנט קוטוב נ' מדינת ישראל,  תק-על       2005(2), 219 , 221).

כן טוענת המאשימה, כי יש לדחות את טענתו של ב"כ הנאשם, לפיה שיטת המשפט האדרבסרית הנהוגה בישראל איננה מתירה לבית המשפט ליזום הבאת ראיות מטעמו, זאת לאור דוגמאות רבות מן החקיקה, אשר יש בהן כדי לסתור טענה זו (למשל, סעיף 190 לחסד"פ והפרשנות באשר לשימוש בו ; סעיף 211 לחסד"פ ; סעיף 167 לחסד"פ ; סעיף 37 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן סעיפים 108 - 111 לחסד"פ).

המאשימה טוענת, כי עם חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה התחזקה המגמה להעצים את קולו של נפגע העבירה בבית המשפט.

לפיכך, אליבא דמאשימה, בית המשפט מוסמך ואף מחוייב לעמוד על שמירת זכויותיו של נפגע עבירה (כמו גם אינטרס הציבור), ובכלל זה לקבל כל ראיה אשר הוא סובר, שעשויה לסייע לו במלאכת גזירת העונש. נוכח טיעונים אלה, מבקשת המאשימה, כי נדחה את עמדתו של ב"כ הנאשם.