השופטת ע' ארבל:
בעל ואישה התגרשו. האישה הגישה לבית המשפט בקשה למתן טיפול נפשי לילדיהם הקטינים, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות). הבעל מתנגד לבקשה. מהם התנאים בהתקיימם יורה בית המשפט על מתן טיפול נפשי-פסיכולוגי לפי חוק הכשרות? זו השאלה העומדת להכרעתנו.
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט מ' כהן).
הרקע העובדתי
2. זוהי המסכת העובדתית, כפי שהיא עולה מהחומר שהובא בפנינו: המבקש והמשיבה 1 היו נשואים זה לזו, ונולדו להם ארבעה ילדים, אשר כולם קטינים, הם המשיבים 2-5 (להלן: הקטינים). בשנת 2003 הגישה המשיבה 1 תביעת גירושין לבית הדין הרבני בירושלים, בה כרכה את סוגית המשמורת על הקטינים. בין הצדדים נערך הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 18.11.03 וכלל הסדר מוסכם בדבר משמורת משותפת על הקטינים. כחודש וחצי לאחר מכן הגישה האם לבית הדין הרבני האזורי בקשה לעריכת תסקיר סעד לצורך בחינת טובת הקטינים. על אף התנגדות המבקש, הורה בית הדין על עריכת התסקיר, וביום 20.4.04 אימץ את המלצותיו, והורה על העברת הקטינים למשמורת המשיבה 1. בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור שהגיש המבקש, והחזיר את הדיון לבית הדין הרבני האזורי, אשר הוציא ביום 19.10.04 צו זמני לפיו יעברו הקטינים למשמורת המשיבה 1.
3. במקביל, הגישה המשיבה 1 תביעת מזונות בשם הקטינים כנגד המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. כמו כן, ביום 5.8.04 הגישה בקשה לסעד ביניים על-פי סעיף 68 לחוק הכשרות, לפיה יורה בית המשפט על מתן טיפול נפשי לקטינים לאלתר, לצורך שמירה על שלומם הנפשי. הבקשה התבססה על התסקיר שנערך בעניינם של הקטינים בהוראת בית הדין הרבני האזורי, לאחר שבית הדין הרבני האזורי קיבל, כאמור, את המלצת התסקיר לעניין המשמורת, אולם התעלם מהמלצתו בדבר הטיפול הנפשי לקטינים. בית המשפט, בהחלטתו מיום 19.9.04 (להלן: ההחלטה הראשונה), הורה על מתן סעד זמני בעניין הטיפול הנפשי, וקבע כי הקטינים יחלו לאלתר בקבלת טיפול נפשי, לרבות עריכת אבחון לאחת מהבנות, כאשר פקידת הסעד תקבע את מתכונת הטיפול, מקומו, אופיו ומי מהקטינים יקבל אותו. את ההחלטה ביסס בית המשפט על התסקיר האמור שהמלצותיו התקבלו ללא הסתייגות על-ידי בית הדין הרבני ועל מכתבה של פקידת הסעד מיום 23.2.04. בית המשפט קבע, כי מכוח סעיף 68 לחוק הכשרות יש לו סמכות להורות על טיפול נפשי לקטינים גם אם התביעה לסעד העיקרי תלויה ועומדת בבית הדין הרבני, מה גם שמדובר בסעד זמני, אשר מחלוקת או עמימות בנושא הסמכות אינם שוללים את הענקתו. עם זאת, הורה בית המשפט לצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין הסמכות. המבקש ערער על ההחלטה הראשונה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובהמלצת בית המשפט הסכים למחיקת הערעור. בית המשפט ציין, כי לכשיפנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה העיקרית בנושא הטיפול בילדים, יש להניח כי ייקבע מועד דחוף לשמיעתה.
4. בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 4.1.05 בעניין הטיפול הנפשי, בו העיד פקיד הסעד, ביקש המבקש, בהסכמת המשיבה 1, כי התביעה העיקרית לטיפול נפשי בקטינים תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה ולא בפני בית הדין הרבני. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי מדובר בנושא שהינו בסמכות בית הדין הרבני.
בעקבות סיכומי הצדדים שהוגשו בהתאם להחלטה הראשונה, והדיון מיום 4.1.05, בחן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים שנית את החלטתו הראשונה. בהחלטה שנתן ביום 28.2.05 (להלן: ההחלטה השנייה), הסמיך בית המשפט את פקידי הסעד לערוך אבחון למי מהקטינים, כפי שיסברו, ולהמשיך בטיפול הנפשי עבור מי מהם, על-פי שיקול דעתם. ההחלטה התקבלה על בסיס המלצתה של פקידת הסעד המחוזית, וכן על בסיס עדותו של פקיד הסעד, שהסתמך על המלצת המטפלת במרכז לגיל הרך בבית חולים בו נבדקו הקטינים. המטפלת, שהיא עובדת סוציאלית, אף הכינה דו"ח, בפיקוחו של פסיכיאטר ילדים ונוער, שהתבסס על 5 מפגשים שערכה עם המשיבה 1 והקטינים. בית המשפט ציין, כי לאור דברי פקיד הסעד ופקידת הסעד המחוזית בדיון בפניו, התגברה תחושתו בדבר נחיצות הטיפול הנפשי עבור הקטינים. בית המשפט הדגיש כי מדובר בסעד זמני בלבד, עד שבית הדין הרבני האזורי יידרש לתביעה העיקרית שהוגשה אליו למתן טיפול נפשי לקטינים.
5. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על ההחלטה השנייה, וטען, בין היתר, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לפעול לפי הוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), שמסדיר באופן ספציפי מתן טיפול נפשי לקטינים, ולא לפי הוראות חוק הכשרות, שהינו חוק כללי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביום 5.6.05, בציינו כי אין מדובר בהליכים לפי חוק הנוער, אלא בהליכים לפי חוק הכשרות. עוד הוסיף בית המשפט, כי אין חדש בהחלטה השנייה או בערעור עליה, לאחר שהערעור על ההחלטה הראשונה נדחה.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 27.10.05 הורה בית משפט זה, במסגרת עתירה לבג"ץ שהגיש המבקש, ובהסכמת המשיבה 1, על העברת הדיון בתביעה למשמורת הילדים מבית הדין הרבני האזורי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (בג"צ 6736/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, תק-על 2005(4) 729 (2005)).
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, המתייחסת, כאמור, להחלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעור המבקש על ההחלטה השנייה.
החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה.
טענות הצדדים
6. המבקש טוען, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לבקש חוות דעת של פסיכולוג מומחה לפי חוק הנוער בטרם הורה על מתן טיפול נפשי לקטינים, כאשר עד היום לא נערך אבחון כלשהו למי מהקטינים. לגרסתו, הטיפול הנפשי עליו הורה בית המשפט הינו טיפול פסיכיאטרי. לטענת המבקש, אין לאפשר לעקוף את ההסדרים הנוקשים של חוק הנוער באמצעות חוק הכשרות, ויש להחיל את ההסדר שבו גם בבקשות המוגשות במסגרת חוק הכשרות, מה גם שהטיפול גורם נזק לקטינים, בהיותו לא מתאים ומיותר. עוד טוען המבקש, כי הוא הסכים למחיקת ערעורו על ההחלטה הראשונה, מאחר וסבר, לאור דברי בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט לענייני משפחה יכריע בתביעה לטיפול נפשי קבוע. המבקש טוען, כי אף אחד מהקטינים אינו זקוק לטיפול נפשי, ועל כן יש להפסיק את הטיפול שמקבלים הקטינים על אתר.
7. המשיבה 1 טוענת, כי יש לדחות את הבקשה. לדבריה, הן מעדות פקיד הסעד והן מד"וח העובדת הסוציאלית שצורף לבקשה הוכח שהילדים לא קיבלו טיפול פסיכיאטרי. כן נטען, כי לא ננקטו הליכים לפי חוק הנוער, אלא לפי חוק הכשרות, ועל כן אין שייכות להסדרים לפי חוק הנוער לענייננו. לבסוף, טוענת המשיבה 1 כי הפסקת הטיפול היא שעלולה לגרום נזק לקטינים.
דיון
השאלה במוקדו של הדיון שבפנינו הינה - מהם התנאים שבהם יורה בית המשפט על טיפול נפשי-פסיכולוגי לקטין לפי חוק הכשרות.
8. אפתח בכך, כי מהחומר שהוצג בפנינו לא עולה כי הקטינים קיבלו טיפול פסיכיאטרי. כמו כן, טיפול שכזה כלל לא נתבקש על-ידי המשיבה 1, שבבקשה שהגישה לבית הדין הרבני ביקשה כי הקטינים יקבלו טיפול פסיכולוגי. זאת ועוד: בית המשפט ביסס החלטותיו, בין היתר, על דו"ח העובדת הסוציאלית אשר נפגשה עם הקטינים, והמליצה במפורש על טיפול פסיכולוגי שלא במסגרת פסיכיאטרית לשני הילדים הקטנים, ועל טיפול פסיכולוגי לבת השנייה, ללא שהוזכר בדבריה טיפול פסיכיאטרי. על כן, יש להתייחס להחלטה הראשונה ולהחלטה השנייה, המורות על "טיפול נפשי", כמתייחסות לטיפול פסיכולוגי בלבד, ולא לטיפול פסיכיאטרי.
המסגרת הנורמטיבית