נדחתה תביעה כנגד תוקפו של חוזה שהייה בבית אבות למשך כל החיים

1.         עסקינן בתביעה שעילתה בעיקרה חוזית, על סך של 625,522 ש"ח נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן בתאריך 22.9.04.

2.         עיקר התביעה היא, בחינת תוקפו של הסכם שנחתם בין הנתבעים ובין הגב' קרולה גרזון ז"ל ילידת שנת 1910 (להלן: "המנוחה"), ביום 20.2.01, על-פיו שילמה לתובעים סך של 530,000 ש"ח תמורת אפשרות להמשיך ולשהות בבית אבות שבבעלות הנתבעת 1 ובניהול  הנתבעים 2-3 כל ימי חייה (להלן: "החוזה").

3.         להשלמת התמונה ייאמר כי החוזה נחתם כאמור בין הצדדים ביום 20.2.01, והמנוחה הלכה לעולמה ביום 27.3.01, כ- 5 שבועות לאחר חתימת החוזה.

4.         התובעים, יורשיה כדין (עפ"י צוואה שקויימה) של המנוחה, טוענים כי החוזה נחתם ע"י המנוחה בתנאי עושק, השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, תוך עשיית עושר שלא במשפט. לכן מן הדין לחייב הנתבעים להחזיר את הכספים שקיבלו מהמנוחה, בניכוי הוצאות שהותה מיום חתימת ההסכם ועד ליום פטירתה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

5.         מאידך, הנתבעים טוענים כי התובעת חתמה על החוזה בדעה צלולה, בהכרה, תוך הבנת החוזה ותוך קניית סיכון מקובלת בהסכמים מסוג זה. לכן אין מקום לביטול החוזה בטענת עושק, ואין מקום להשבת כספים כלשהם לתובעים, בוודאי לא לאחר פטירת המנוחה.

6.         להלן נתייחס בפירוט לעובדות כתב התביעה וטענותיו, ועובדות וטענות כתב ההגנה.

כתב התביעה .

7.         המנוחה היתה נשואה למר גרזון לוטר (להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 14.12.00.

8.         התובעת 2 (להלן: "התובעת"), בילדותה, גרה עם הוריה בסמיכות לדירתם של המנוחים אשר היו ערירים. בילדותה מתו הוריה, והמנוחים ביקשו לאמצה כדין. האימוץ לא יצא אל הפועל עקב התנגדות דודה של התובעת, אולם המנוחים הודיעו לתובעת כי היא נחשבת בעיניהם כבת לכל דבר, ומשנישאה הודיעו לבעלה, התובע 1, כי הוא כחתנם.

9.         לגירסת התובעים בכתב התביעה, הם טיפלו במנוחים כבהוריהם לכל דבר ועניין.

10.        המנוחים אף ערכו צוואות, שאושרו לאחר פטירתם ע"י הרשם לענייני ירושה. המנוח ערך צוואה לטובת המנוחה, והמנוחה ערכה צוואה לטובת התובעים בחלקים שווים.

11.        בשנת 1995 לערך, עברו המנוחים להתגורר אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ששימשה כבית אבות בניהולם של הנתבעים 2-3 (להלן: "בית האבות").

            המנוחים שילמו לנתבעת בעבור שהותם בבית האבות באופן הבא:

            תחילה שילמו כל חודש מראש, ולאחר מכן, כל תקופה (שנתיים, ולעתים פחות מכך, תקופה של מס' חודשים), עם התחייבות להחזר מתאים לתקופה שלא נוצלה במקרה של פטירת מי מהם.

12.        ביום 14.12.00 נפטר המנוח כאמור. מיד ביום פטירתו, ובטרם נקבר ע"י התובעים, פגש הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") את התובע 1 והצהיר בפניו "אני אקבל את הכסף של בני הזוג ואתה תקבל את הבית". התובע 1, אשר נדהם מרדיפת הבצע האמורה, לא השיבו דבר.

13.        עוד בטרם התאוששה המנוחה מפטירתו של המנוח, נטל הנתבע את המנוחה, ודאג שתעביר את כל חשבונותיה בבנקים השונים לבנק בו ניהל את חשבונות הנתבעת בנהריה.

14.        מתוך חשבונות המנוחה שהועברו לנהריה, העבירה המנוחה ביום 28.2.01 או בסמוך לכך סך של 530,000 ש"ח לנתבעת.

15.        העברת הכספים בוצעה בלחצו של הנתבע, תחת השפעתו הבלתי הוגנת, כאשר המנוחה חוששת שהנתבעים יזרקו אותה מבית האבות אם לא תיענה לכך. לשון אחרת, המנוחה חתמה על החוזה בתנאי עושק.

16.        על כן, דורשים התובעים החזר הכספים שהועברו ע"י המנוחה לידי הנתבעים או מי מהם, בניכוי דמי שהייה חודשי בשיעור של כ- 7,000 ש"ח (מיום חתימתה על החוזה ועד ליום פטירתה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, שמגיע לשיעור סכום התביעה המפורט בסעיף 1 לעיל.