תבע להסיר גדר במשק השכנים: "מונעת גישה לדירת הבן הממשיך"

תושב נס הרים טען שלאחר עשרות שנים שבהן עבר דרך המשק הסמוך, זכותו להמשיך להשתמש בשביל שנחסם לפני 4 שנים. השופט הבהיר כי אין "זיקת הנאה" בקרקע של המדינה

בית משפט השלום בבית שמש דחה לאחרונה תביעת מושבניק להסרת גדר המוצבת במשק השכן והמונעת ממנו גישה לשביל בו עשה שימוש למשך עשרות שנים, המוליך לדבריו לחניית דירת הבן הממשיך במשקו. השופט אופיר יחזקאל דחה את טענתו לפיה קמה לטובתו "זיקת הנאה מכוח שנים", ולחלופין רשות נצחית ובלתי חוזרת מכוח הסכם מ-1995, לעשות שימוש בשביל.

התובע הוא בר רשות במשק בנס הרים, ואילו הנתבעים העיקריים הם ברי הרשות במשק הסמוך, גבר ואישה, ובת אחותה הגרה שם בפועל עם בעלה. בשלהי 2021 הוצבה גדר במשק הנתבעים החוסמת שביל בו עשה התובע שימוש לאורך שנים, והמהווה לטענתו את דרך הגישה היחידה לחניית דירת הבן הממשיך במשקו. אין מחלוקת שהן הגדר והן השביל נמצאים בשטח הנתבעים.

בתביעה שהוגשה לבית המשפט סמוך לאחר הצבת הגדר עתר התובע להסרתה לאלתר, לצד פיצוי על עוגמת הנפש. הוא הסתמך על שני מקורות משפטיים שלשיטתו מקנים לו זכויות בשביל: האחד, הסכם מ-1995 עם המחזיק המקורי של המשק הסמוך (שמכר אותו לנתבעים ב-2005), המעניק לו כביכול רשות בלתי חוזרת להשתמש בשביל. השני, "זיקת הנאה מכוח שנים" לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין.

לעומתו טענו הנתבעים כי שעה שהגדר והשביל ממוקמים בשטחם - הרי שאין לשכנם עילה כלשהי להסרת הגדר וחידוש השימוש בשביל על-ידו. אשר לזכות הנטענת מכוח ההסכם שנחתם לפני שלושים שנה, טענו בעלי המשק השכן, בין היתר, שהם אינם צד לו וממילא אינם מחויבים בקיומו. אשר לזיקת ההנאה נטען שלא מולאו התנאים לקיומה, ומכל מקום היא אינה חלה על מקרקעי ציבור.

מטרד לא מוצדק

השופט יחזקאל דחה את טענות התובע, אחת לאחת. ביחס לרשות הבלתי חוזרת שלשיטתו קמה לו בשביל, הדגיש השופט שקיימים מספר סימני שאלה בקשר להסכם העומד בבסיס הטענה: כך למשל, הוא נרשם בכתב יד ונחתם רק ב-1995, שנים רבות לאחר תחילת השימוש הנטען בשביל, אי שם בשנות ה-60. יתרה מכך, החוזה לא הובא לידיעת גורם רלוונטי כלשהו כמו רשות מקרקעי ישראל. אם בכך לא די, הוסיף השופט, הרי שהצד שכנגד להסכם - כלומר הבעלים המקורי של המשק הסמוך, שנטען כי הסכים לשימוש - לא זומן לעדות.

בתוך כך קיבל השופט - שכחלק מבירור ההליך אף ביקר פיזית במקום - את גרסת בעלי ומחזיקת המשק השכן לפיה עצם השימוש של התובע בשביל הצמוד לחצרם, כולל מעבר מכוניות, מהווה מטרד עבורם. הוא העיר שלתובע קיימים פתרונות חלופיים בקשר לחניית רכבים סמוך לדירת הבן הממשיך, כך שאין הצדקה להמשך השימוש שלו בשביל. מה גם שטרם מונה בן ממשיך במשק.

לבסוף דחה השופט את טענת התובע לפיה הוא זכאי להמשיך להשתמש בשביל בגלל "זיקת הנאה מכוח שנים". בראש ובראשונה צוין שהטענה סותרת לזו הקודמת, של שימוש מכוח הסכם. מעבר לכל זה הובהר שמעמד הצדדים להליך הוא כ"ברי רשות" במשקים שבבעלות המדינה. המשמעות היא שהשכנים לא היו יכולים להעניק לתובע את הזכות להשתמש בשביל, ולפי החוק והפסיקה אין אפשרות לקנות זיקת הנאה במקרקעי ציבור.

בנסיבות אלה הורה השופט על דחיית התביעה במלואה ועל חיוב התובע לשלם לשכניו שכ"ט עו"ד בסך 20 אלף שקל.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.