תביעת ענק בין יהלומנים הוגשה אל בית הדין לעבודה בת"א. אלא שהנתבע טען שלפי תקנון הבורסה יש לעכב את ההליכים ולדון בעניין בבוררות הבורסה. בית הדין קיבל את בקשתו.
ביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל בקשה לעיכוב הליכים שהוגשה על ידי בעל חברה לליטוש ושיווק יהלומים, לאחר שנתבע על ידי מי ששימש כמנכ"ל החברה שלו. השופט דורי ספיבק קבע כי עניינם של השניים יידון במוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים.
השניים יהלומנים עתירי ניסיון וחברים בבורסה ליהלומים. בפברואר הגיש התובע את תביעתו באמצעות עוה"ד אורית זילוני-קליינמן ושרון לולצ'י, בה עתר בין היתר להפרשי שכר בסך של יותר מ-11 מיליון שקל, וכן כ-2 מיליון שקל בגין פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.
התובע, שתיאר את תולדות היחסים שבינו לבין הנתבע, אף טען שיש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע אישית בסכומים שחייבת לו החברה, לטענתו.
מנגד, עוה"ד אמיר אלטשולר ועדי אמיתי שייצגו את הנתבע ביקשו להעביר את העניין לבוררות. בקשתם התבססה על הטענה שעל יחסי הצדדים חל סעיף בתקנון הבורסה ליהלומים, המחייב את חברי הבורסה להכריע סכסוכים בפני המוסד לבוררות של הבורסה.
לחלופין, נטען שיש לקבל את הבקשה לנוכח העובדה שבין הצדדים כבר מתקיים הליך בוררות שהחל ביוזמת הנתבע במסגרת תביעה שהגיש שם – דבר שהתובע כאן לא טרח לציין בתביעתו.
טענה נוספת של הנתבע הייתה שחלקו הגדול של הסכסוך עוסק בהתחשבנות בין יהלומנים-שותפים, ולא בתביעה של עובד לזכויותיו, כך שמקומו אינו בבית הדין לעבודה.
התובע מצדו התנגד לבקשה, בטענה שמכלול המחלוקות בין הצדדים נובע מיחסי עובד-מעסיק ולכן נמצא בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה.
בהקשר זה התובע הדגיש כי לא ניתן להעביר לבוררות סכסוכים הנוגעים למה שנקרא בלשון המשפטית "זכויות קוגנטיות" – כלומר זכויות שלא ניתן להתנות או לבטל בחוזה – כגון שכר מינימום, גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים וכדומה – המוקנות לעובד.
רוב הסכסוך אינו על זכויות
בפתח הכרעתו השופט ספיבק הסביר שאכן במקרה של זכויות קוגנטיות לא ניתן להעביר את הדיון לבוררות, בשל טבען שבא להגן על עובדים שלא מקבלים את זכויותיהם.
אלא שהשופט הוסיף כי "אין מניעה להעביר לבוררות מחלוקת בדבר גובה שכרו של עובד, שכן זכות זו מקורה במשפט האזרחי להבדיל ממשפט העבודה המגן". לתפיסתו, במקרים שבהם העיקר במחלוקת שבין הצדדים הוא בר בוררות, הרי שיש לעכב את ההליכים.
לגופו של עניין, השופט קבע שההליכים יעוכבו. למסקנתו הציג מספר נימוקים. בין היתר, השופט השתכנע שהחלק העוסק בזכויות קוגנטיות מהווה כ-20%, ואילו היתר נוגע למחלוקות על שכר עבודה חוזי והתחשבנויות בין הצדדים.
כמו כן, השופט הסביר כי שני הצדדים מסכימים על כך שהיו יחסי עבודה בנוסף ליחסי שותפות, ואין מחלוקת על עצם טיבם של היחסים, אלא על גובה השכר (עמדת התובע) או על אופן חלוקת רווחים והוצאות במסגרת השותפות (עמדת הנתבעים).
בתוך כך השופט התרשם שגם לשיטת התובע – ולא רק לשיטת הנתבעים – המחלוקות שבין הצדדים נובעות ממעמדו הנטען של התובע כשותף, ושיש לדון בהן במסגרת בוררות.
על כך השופט הוסיף את החשיבות המיוחדת הקיימת לבירור סכסוכים בין יהלומנים על ידי בוררים הבקיאים בנורמות הרלוונטיות.
בסיכומו של דבר, נקבע כי עיקר המחלוקת בין הצדדים יועבר להכרעת המוסד לבוררות של הבורסה. החלק הקטן יחסית מגדר המחלוקת, הנוגע לזכויות קוגנטיות, יעוכב גם הוא עד להשלמת הליכי הבוררות.
התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
עו"ד גבע מהצרי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין