לפסק הדין בעניין חדווה גבאי נ' שבשבת עיתונות בע"מ
עיתונאית שעבדה מביתה במשך שש שנים נתבקשה על ידי מעסיקיה להתייצב במערכת העיתון מדי יום. האם סירובה של העיתונאית לקבל את השינוי בתנאי ההעסקה יזכה אותה בפיצויי פיטורים עקב הרעת תנאים?
עיתונאית במקומון "שבשבת", שעבדה מביתה במשך שש שנים ונהגה להגיע למערכת המקומון אחת לשבוע בלבד, נדרשה לשנות את אופי עבודתה: מעסיקיה דרשו ממנה להגיע למשרדי המערכת מדי יום למשך כשש שעות, ולבצע את עבודתה במערכת עצמה. במהלך הפגישה, סירבה העיתונאית לקבל את תנאי ההעסקה החדשים ועזבה את המקום.
יום לאחר התפטרותה של העיתונאית ביקשו ממנה מעסיקה לשוב לעבודתה, אולם לא ויתרו על הגעתה למערכת המקומון מדי יום ביומו. העיתונאית המשיכה בעבודתה אלא שהמשיכה לא הגיעה למשרדי המקומון. בעקבות זאת שלחו לה המעסיקים הזמנה לשימוע לפני פיטורין.
בשימוע הגיעו הצדדים להבנות לפיהן העיתונאית תשוב לעבודתה, אולם, לאחר מספר ימים, משהמשיכה לא לפקוד את המערכת, נשלחה אליה הודעה לפיה מאחר ולא התייצבה במשרדים מדי יום, הם רואים בה כמי שהתפטרה, על אף שהמשיכה לשלוח למערכת כתבות.
בתביעה, שהוגשה לבית הדין לעבודה בתל אביב, טענה העיתונאית כי המקומון הוא זה שפיטר אותה בעצם השינוי הדרסטי בתנאי ההעסקה. לפיכך, היא זכאית לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. עוד הוסיפה העיתונאית, כי לאורך תקופת העסקתה לא שולמו לה דמי נסיעות כראוי, דמי הפנסיה הופרשו חלקית וכן לא שולמו לה תשלומים נוספים המגיעים לה על פי דין.
המקומון הגיש הן כתב הגנה והן תביעה שכנגד. לטענתו, התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה, חרף הבקשות הרבות שתחזור לעבודה, והיא זו שלא מסרה למעסיקים הודעה מוקדמת אודות התפטרותה.
האם כל שימוע תקף מבחינה משפטית?
בפסק-הדין נקבע, כי לתובעת אכן התקיים שימוע, בו הביעה את רצונה להמשיך בעבודתה, והצדדים גם הגיעו להסכמה משותפת לפיה התובעת לא תפוטר. מה גם שלאחר השימוע, התובעת המשיכה לשלוח כתבות למערכת המקומון. לכן, לדעת השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ, לשימוע אין כל משמעות משפטית.
השופטת קבעה, כי מכלל הראיות ברור לגמרי כי התובעת לא נטשה את עבודתה, כפי שטענה הנתבעת ופסקה כי דרישתה של הנתבעת כי התובעת תגיע למערכת במקום מדי יום היא אכן הרעת תנאים מוחשית. לפיכך, סיכמה השופטת, זכאית התובעת לפיצויי פיטורין.
לעניין ההודעה המוקדמת, קבעה השופטת כי התובעת אכן לא נתנה הודעת התפטרות כנדרש על פי חוק אך מכיוון שהמקומון הוא זה שהפסיק את עבודתה, אין לחייב את התובעת בדמי הודעה מוקדמת.
תביעתה של התובעת התקבלה ברובה ונפסקו לה פיצויי פיטורין בסך 23,457 שקלים וכן סכומים נוספים בגין נסיעות, פנסיה וכיו"ב. בסך הכל נפסקו לתובעת כ-50 אלף שקל.
עוד נפסק, כי המקומון יישא בשכר טרחת התובעת בסך 7,500 שקל והוצאות משפט בסך של 500 שקלים.
באשר לתביעה שכנגד, שנדחתה ברובה, נפסק כי המקומון ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 10 אלף שקל וכן הוצאות משפט בסך 500 שקלים.
הרעת התנאים היא תופעה נפוצה
"מקריאת פסק הדין עולה, כי הגשת התובענה הייתה מוצדקת וכי אין לדרוש מעובד שעבד במתכונת עבודה זהה במשך 6 שנים לסטות ממה שהיה רגיל אליו בן לילה" אומרת עו"ד יעל בועז, העוסקת בדיני-עבודה.
"חשוב מאוד לציין", מוסיפה עו"ד בועז, "כי על אף העובדה שהשאלה לא נדונה ישירות בפסק דין זה, אנו עדים מדי יום לתופעה מצערת בה מעסיקים משנים לרעה את תנאי העבודה ולו רק כדי לגרום לעובד להתפטר מיוזמתו, כך שלא יצטרכו לשלם לו פיצויי פיטורין. לכן, טוב לראות שבית הדין דחה את התביעה שכנגד שהגישו המעסיקים ואף פסק הוצאות משמעותיות, היות והתביעה שכנגד הייתה ריקה מתוכן".
ב"כ התובעת: עו"ד עידית פוליבודה
ב"כ הנתבעת: עו"ד איתי שטאוי
לפסק הדין בעניין חדווה גבאי נ' שבשבת עיתונות בע"מ
למדור: דיני עבודה
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.