בהוראת העליון: קצין רכב שלקה במאניה דפרסיה יוכר כנכה צה"ל

החייל התמוטט לאחר שמפקדיו דרשו ממנו להמשיך לשמש כנהג במקביל לתפקידו העיקרי ולמרות פציעה. נקבע כי מדובר באירוע חריג שיש קשר מובהק בינו לבין התפרצות המחלה

בפסק דין שהורה לאחרונה למשרד הביטחון להכיר בקצין רכב שחלה במאניה-דפרסיה כנכה צה"ל, הוציא בית המשפט העליון קריטריונים מנחים לאיתור קשר סיבתי בין התפרצות מחלה רדומה (קונסטיטוציונית) לבין השירות הצבאי. השופט ניל הנדל הבהיר כי כאשר מחלה פורצת בעקבות אירוע יוצא דופן ביחס לשגרת השירות של החייל אין ספק בדבר הקשר בין השניים.

החייל שירת בצה"ל 27 שנים. ב-1997 הוכר כבעל נכות רפואית בשל פציעה בברך והועבר לתפקיד של נגד רכב. עם השנים הפך לקצין רכב בבסיס חיל האוויר אך בשל אילוצי כוח אדם התבקש ב-2006 לשמש במקביל כנהג אוטובוס.

בחלוף הזמן הנהיגה החמירה את הפציעה וועדה רפואית קבעה שהוא לא כשיר לנהיגה. למרות זאת, מפקדיו סירבו לשחרר אותו מהתפקיד והתפתח ביניהם עימות שבסופו איימו כי אם לא ייענה לדרישתם יועבר לתפקיד של נהג זוטר מעבר לקו הירוק. לאחר השיחה הזו החייל התמוטט וכעבור זמן קצר פרש מהשירות בעקבות התפרצות הפרעה דו-קוטבית.

בקשתו להכיר במחלה כנכות עברה גלגולים שונים וכעת בית המשפט העליון קבע סופית כי הוא נכה צה"ל. בכך, בוטל פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי לפני כשנתיים, אשר קבע כי אכזבה משינוי בתפקיד היא לא אירוע חריג שמקים קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה.

לראות את החייל

השופט ניל הנדל קבע שבית המשפט המחוזי טעה בפרשנות ההלכה החלה על חיילים שהתפרצה אצלם מחלה רדומה בשירות, מה שמחייב להוציא קריטריונים ברורים לנוכח השלכות הרוחב על זכויות החיילים.

השופט ציין כי ישנם שלושה סוגי מקרים שמאפשרים לקבוע קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות: הראשון – כאשר הגורם המחולל היה אירוע צבאי מובהק כמו קרב. השני – כאשר ההתפרצות הגיעה בעקבות אירוע שאינו ייחודי דווקא לצבא אבל היה חריג ויוצא דופן ביחס לשגרת השירות של החייל, כמו חיילת שלקתה במחלת נפש בעקבות אונס. הסוג השלישי ו"החמקמק ביותר" הוא כאשר המחלה מתפרצת מעצם החוויה הצבאית, על הלחצים והפחדים שמלווים אותה.

המקרה הנוכחי נמנה על הסוג השני, כאשר לפי השופט אין ספק שהעימות של החייל עם מפקדיו היה חריג ביחס לשירות שלו. השופט הבהיר כי המסקנה שלפיה איום בהעברה לתפקיד זוטר מעבר לקו הירוק היא עניין שגרתי בצבא הייתה שגויה. זאת, משום שההשוואה לא צריכה להיערך בין התגובה של החייל שנפגע לבין תגובתו של חייל "ממוצע" אלא ביחס לשגרת השירות שלו-עצמו.

השופט ציין כי המחלוקת עם המפקדים הייתה חריגה אחרי שנים ארוכות שבהן תפקד החייל לשביעות רצון כולם והתקדם בדרגות. לא מדובר באירוע סתמי שגרם לאכזבה אלא במצב שבו המפקדים ממשיכים להתעקש שימשיך לשמש כנהג תוך התעלמות ממגבלותיו הרפואיות ואיומים על פגיעה בקריירה וריחוק ממשפחתו.

השופט הנדל הוסיף כי המסקנה שלהתפרצות המחלה היה קשר מובהק לשירות הצבאי מתחייבת לנוכח העובדה שחוק הנכים הסוציאלי נחקק מתוך הכרה בתרומה של החיילים ובקשיים שמציב שירות שעשוי להיות מאתגר ורווי מתח. תכלית החוק, כתב, "היא לראות את החייל כפי שהוא ואת חווייתו כפי שהייתה".

השופטים יוסף אלרון ויעל וילנר הסכימו עם דברים אלה וקצין התגמולים חויב בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין של 20,000 שקלים.

• ב"כ המבקש / המערער: עורך דין נכי צה"ל אברהם בר דוד ועו"ד אוסנת ישראלוב 
• ב"כ משרד הביטחון: עו"ד שרון מן אורין

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין