פלוני נ' קצין התגמולים

השופט נ' הנדל:

1. ההליך שלפנינו מעורר, ולא בפעם הראשונה בפני בית משפט זה, את שאלת פרשנותה ויישומה של הלכת אביאן בכל הנוגע לדרישת הקשר הסיבתי האובייקטיבי בין שירותו הצבאי של חייל לבין מחלתו הנפשית (דנ״א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ״ד נו(5) 732 (2002)).

         המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע״ו 25326-02-18, כב׳ השופטים א׳ ואגו, ג׳ גדעון וד׳ בן טולילה) אשר בגדרו התקבל ערעור המשיב על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי״ט-1959 (ע״נ 29829-05-13, חברי הוועדה השופט בדימ' ב' אזולאי, ד״ר ר' פינאלי ועו״ס ש' שגב) ונפסק, בניגוד לקביעת ועדת הערעורים, כי אין להכיר במבקש כנכה לפי חוק הנכים יען כי מחלתו הנפשית לא נגרמה עקב שירותו הצבאי.

רקע עובדתי והכרעות קמא

2. זוהי התשתית העובדתית שעליה התבססו ערכאות קמא: המבקש התגייס לצה״ל בשנת 1986 ושירת בו במשך 27 שנים במגוון תפקידים. בשנת 1997 נפצע בברך ימין במהלך תרגיל וכתוצאה מכך הוכר על-ידי המשיב כבעל נכות רפואית של 21%. בעקבות פציעה זו החל לשרת כנגד רכב ולאחר מכן גם כקצין רכב בבסיס חיל אוויר. במסגרת תפקידו כקצין רכב היה אחראי על כ-15 נהגים, צי רכבים, לרבות על חלוקתם לשימוש בבסיס. בשנת 2003, לנוכח אילוצי כוח אדם בבסיס המבקש, הלה השתבץ לעבודה בתור נהג אוטובוס בנוסף על עבודתו כקצין רכב. לאחר זמן מה החל המבקש להתלונן כי הנהיגה גורמת להחמרה של פציעתו הקיימת בברך. בהתאם ביקש להפסיק לבצע את עבודת הנהיגה אך סורב על-ידי מפקדיו. כאבי המבקש המשיכו להחמיר, והוא נמצא לא כשיר לנהיגה על-ידי ועדה רפואית. גם בשלב הזה, ועל-אף האבחנה הרפואית, סירבו מפקדיו לשחררו מתפקיד נהג האוטובוס ודרשו ממנו להמשיך ולנהוג. עקב זאת נקלע המבקש לעימות עם מפקדיו. בסופו של דבר נאמר לו כי במידה שיסרב יועבר לתפקיד זוטר ביחידה אחרת ויוצב בבסיס אחר מעבר לקו הירוק. לאחר שיחה זו התמוטט המבקש. הוא חזר ליחידתו, אך לא שב לתפקוד מלא. תפקידו הוחלף והוא החל בטיפול נפשי שבמסגרתו אובחנה אצלו תגובה דיכאונית. הוא המשיך בשירות עד לשנת 2013 אז פרש כאשר הוא מאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה).

         בטרם השתחרר מצה״ל פנה המבקש אל המשיב על מנת שהאחרון יכיר במחלתו כנובעת משירותו הצבאי. המשיב דחה את בקשתו תוך שהוא מסתמך על חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו, שלפיה לפרוץ המחלה היו גורמים אחרים בחייו ובאישיותו של המבקש ומחלתו לא נגרמה עקב שירותו הצבאי. על כך הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעורים.

3. הוועדה קיבלה את הערעור תוך שהיא מעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש. לפי חוות דעת זו, המחלה התפרצה בעקבות האירועים שאירעו למבקש בשירות הצבאי סביב דרישת מפקדיו שימשיך בתפקיד נהיגה והסנקציות שהתריעו כי יחולו עליו אם יסרב. לתמיכה בכך ציינה הוועדה בין היתר את סמיכות הזמנים בין האיום להעבירו מתפקידו לבין התמוטטותו והצורך שלו בטיפול נפשי, ואת חוות הדעת של הגורמים המטפלים שפגש המבקש לאחר מכן. עוד צוינה העובדה כי המומחה מטעם המבקש התייחס בחוות דעתו לרקע האירועים – הפגיעה בברך המבקש – דבר אשר נעדר מחוות הדעת של המומחה מטעם המשיב.

         הוועדה הוסיפה כי אופיו של האירוע עונה על דרישת הקשר הסיבתי האובייקטיבי – ולא רק הסובייקטיבי – בהיותו אירוע חריג ומיוחד. הוועדה קבעה כי אין מדובר באירוע שגרתי, במיוחד עבור המבקש אשר שירת בתפקיד עורפי במהלך מרבית שירותו, לשביעות רצונם של מפקדיו. לפי החלטתה, המעבר לשרת בתפקיד זוטר מעבר לקו הירוק הרחק ממשפחתו, חלף תפקידו המכובד והגבוה, היה יוצר ירידה פתאומית ומשמעותית בשירות המבקש. לכן, מסקנתה של הוועדה הייתה כי האירוע עומד בתנאי החריגוּת והמיוחדוּת שנקבע בפסיקה על מנת לקבוע כי קיים קשר סיבתי אובייקטיבי ומשכך יש להכיר במחלתו של המבקש ככזו שנגרמה עקב שירותו הצבאי.

4. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. פסק הדין אימץ את התשתית העובדתית שעליה התבססה ועדת הערעורים, תוך ציון כי סעיף 34(א) לחוק הנכים מאפשר הגשת ערעור רק בנקודה משפטית. בית המשפט המחוזי התמקד בשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי האובייקטיבי וחריגותו של האירוע הנידון. מסקנתו הייתה כי האירועים אשר אירעו למבקש לא מבססים קשר סיבתי אובייקטיבי בהיעדר חריגות ומיוחדות יוצאת דופן. גם בהתבסס על התשתית העובדתית שקבעה הוועדה, נקבע כי העימות של המבקש עם מפקדיו אינו אירוע דחק מיוחד או אירוע טראומתי המקים קשר סיבתי אלא אך אכזבה וחוסר שביעות רצון ביחס לשיבוצו בתפקיד אחר. ככזה, אף אם מבחינה סובייקטיבית למבקש ״נגרמו סערת רגשות, ואף תסכול״ (עמ׳ 5 לפסק הדין) – מבחינה אובייקטיבית, מדובר באירוע שגרתי ביחס לשירות צבאי אשר לא ניחן בעוצמה מספקת על מנת לעמוד בדרישת הקשר הסיבתי.