בניגוד לרושם שנוצר אולי מפרסומים שונים כאילו רשות המיסים נחלה ניצחון משפטי מוחץ, התמונה המשפטית האמיתית מורכבת יותר
לאחרונה דחתה ועדת הערר לענייני קורונה ערר שהגיש הקומיקאי אדיר מילר על כך שחברה שבבעלותו חויבה להחזיר מענקי קורונה בסך של כ-400 אלף שקל. לכאורה, נראה כאילו רשות המיסים נחלה כאן ניצחון משפטי מוחץ אבל בפועל מדובר בהחלטה שבאה לאחר מספר החלטות עקביות נגד המדיניות שנוקטת הרשות בפרשנות חוק מענקי הקורונה.
חשוב לציין כי בפסק הדין המנחה והתקדימי ב.ג. בטחון ביחס למענקי הקורונה שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלותה של הרשות, גם מבחינת הזמן הממושך שלוקח לה לקבל החלטות (הרבה מעבר ללוחות הזמנים שנקבעו בחוק), וגם ביחס להתערבותה בנוסחאות הפיצוי, ודרישותיה הבלתי מוצדקות מבעלי העסקים להוכחת קשר סיבתי בין הקורונה לבין הפגיעה בעסק. בית המשפט קבע כי הרשות היא זו שצריכה להוכיח שלא התקיים קשר סיבתי, ולא בעלי העסקים. מבחינה משפטית מדובר בקביעה עקרונית חשובה שעלולה להכריע במקרים רבים לשבט או לחסד.
בעניינו של מילר, הסוגיה המרכזית שבמחלוקת לא הייתה קשר סיבתי, שכן ברור היה שהעסק של מילר נפגע קשות בתקופת הקורונה כמו עוסקים רבים אחרים בתחום התרבות. המחלוקת המרכזית הייתה סביב התערבות הרשות בקביעת "המקדם בגין הוצאות קבועות" שנקבע בחוק. הכוונה לאותן הוצאות קשיחות שכל בעל עסק נושא בהן, כמו הוצאות שכר, שכירות, ארנונה וכיו"ב. מדובר במרכיב אחד מתוך נוסחת הפיצוי שנקבעה בחוק, שקובעת כי ככל שההוצאות גבוהות יותר כך המענק אמור להיות גבוה יותר.
טענת הרשות הייתה כי ההוצאות הקבועות של מילר אפסיות בשל אופי העסק. עובדה זו כשלעצמה לא הייתה שנויה במחלוקת, אגב. אבל העניין הוא ש"מקדם ההוצאות הקבועות" אינו המרכיב היחידי בנוסחה לחישוב המענק. בין יתר המשתנים, כלולים בנוסחה גם שיעור הירידה במחזור העסקאות בין שנת הבסיס (2019) לבין המחזור בשנות הקורונה (2020-2021).
לא הייתה מחלוקת שהירידה במחזור העסקאות של השחקן הייתה דרמטית במיוחד. אלא שרשות המיסים טענה שתכלית המענק לא הייתה לפצות על אובדן רווחיות כי אם לשמור על המשכיות העסק, וכאשר גובה ההוצאות הקבועות שואף לאפס – אין פגיעה בהמשכיות ולא מגיע כלל מענק.
נציין כי לפי הנוסחה שקבע החוק, מילר היה זכאי למענק משמעותי של מאות אלפי שקלים, וזו הסיבה שהוא גם קיבל מקדמה. במילים אחרות, נתוני האמת עליהם דיווח מילר אכן הצדיקו את קבלת המענק. אלא שרשות המיסים נטלה לעצמה סמכות להתערב במקדמי הנוסחה, ושאלת הסמכות לעשות זאת היא שעמדה בלב המחלוקת המשפטית.
העמדה העקרונית של ועדת הערר שונה
שני פסקי דין חשובים שניתנו על-ידי ועדת הערר (אחד מהם ממש בימים אלה) מעידים כי העמדה העקרונית שלה שונה מזו של הרשות (ערר 1137-21 מ. מוסיקה פלוס נ' רשות המיסים וערר 1750-21 אינקוגניטו מוסיקה).
בעניין אינקוגניטו קבעה הוועדה, בין היתר, כי למרות הכינוי "מענק הוצאות קבועות", המענק משרת גם תכלית כללית של הבטחת ההמשכיות העסקית והאצת המשק. כלומר, הוא לא נועד רק לכסות את ההוצאות הקבועות של העסק אלא גם להעניק לו "אוויר לנשימה".
ועדת הערר גם הבהירה כי מאחר שקיומו של פער משמעותי בין ההוצאות הקבועות לבין המענק יכול להתברר רק בדיעבד, הרשות תהיה רשאית לערוך בדיקת הוצאות רטרואקטיבית רק כשיש פער קיצוני ומופרז היוצר עיוות של ממש בתוצאה.
החלטה זו של הוועדה ממשיכה את הקו שבו נקטה קודם לכן, בעניין מוסיקה פלוס, שם עמדה על כך שנדרשת הצדקה מיוחדת כדי לסטות מן הנוסחה.
יצוין כי המסר העולה משתי ההחלטות האמורות הוא, בין היתר, כי הרשות צריכה לרסן את ההתערבות בנוסחת המענק ולצמצם דרישות החזר מעסקים שקיבלו מקדמות.
בלבול בין אמצעי למטרה
במקרה של מילר, הוועדה קבעה כי מדובר במקרה מיוחד שבו קיים אותו פער קיצוני בין גובה ההוצאות הקבועות לבין גובה המענק – שהצדיק התערבות.
לדעתנו, ההחלטה הזו עדיין לא נקייה מספקות. כפי שעולה מהחוק ומפסק הדין המנחה של בית המשפט המחוזי, סמכות הרשות להתערב בגובה המקדמה מצומצמת מאד. היא קיימת אך ורק לגבי עסקים שמחזור העסקאות השנתי שלהם ב-2019 גדול מ-1.5 מיליון שקלים, ורק אם הרשות שוכנעה שהמקדם לא משקף את ההוצאות הקבועות של העסק.
יותר מזה, מלשון החוק עולה כי ייתכן שמטרת המחוקק הייתה הפוכה, להגדיל את המענק כשמרכיב ההוצאות קטן מדי. הוועדה הייתה ערה לכך ואף מתחה ביקורת על פרשנותה המורחבת של הרשות, אולם במקרה של מילר הצדיקה את עמדתה בכך שמדובר במקרה "חריג".
מכל מקום, בניגוד לעמדת הרשות, תכלית החוק לא הייתה רק לפצות עסקים עבור ההוצאות הקבועות. ההתייחסות בחוק ל"הוצאות הקבועות" היא אמצעי לתמיכה בעסקים ולא התכלית כשלעצמה. בעניין זה חל לדעתנו בלבול בהבחנה בין אמצעי למטרה. המטרה והתכלית העליונה היתה לתמוך בעסקים שנפגעו כתוצאה ממגפת הקורונה, כאשר מרכיב ההוצאות הקבועות הוא רק אחד מהמרכיבים בנוסחה.
השכל הישר מחייב כי עסק מסוגו של מילר, בתחום הבידור והתרבות, שסבל קשות בתקופת הקורונה, ראוי למענק תמיכה. בלשון החוק אין רלוונטיות כלל לשאלה האם מדובר בבעל עסק אמיד עם רזרבות גדולות או לא. ייתכן שהיה מקום לקבוע שיקול מסוג זה אבל הדבר לא נקבע, ולא בכדי. אדרבה, הנוסחה לפי החוק מצביעה על מגמה הפוכה ולפיה, ככל שמחזור ההכנסות בשנת הבסיס (2019) היה גבוה יותר, כך המענק בשנות הזכאות (2020 ו-2021) אמור להיות גבוה יותר, שכן הפגיעה קשה יותר.
בנוסף, אפשר בהחלט לחלוק על הקביעה כאילו המשכיות העסק תלויה רק בשימור ההוצאות הקבועות שלו. זו הנחה פשטנית שאין לה אחיזה בלשון החוק ובתכליתו, וגם לא הצדקה כלכלית. גם עסק נטול הוצאות קבועות שפעילותו ירדה משמעותית כתוצאה מהקורונה ספג פגיעה חמורה שעלולה לסכן את המשך פעילות, שכן קיומו של עסק תלוי במידה רבה בהמשכיות השוטפת של פעילותו (Going Concern).
בתחום התרבות והאמנות הפעילות ירדה בחלק משנות הקורונה כמעט לאפס. כדי להבטיח את האצת המשק ויציאה מהירה מהמשבר היה אינטרס ציבורי ראשון במעלה להזרים מענקים לעסקים על מנת שלא יגוועו ויהיו בעמדת זינוק סבירה בתום המגפה. זה היה הרציונל הכלכלי מאחורי חוק הקורונה, כאשר מרכיב ההוצאות הקבועות הוא רק אחד מהמשתנים, אמצעי בלבד ולא המטרה.
מדיניות ניהול שגויה
נראה כי המילה האחרונה עוד לא נאמרה, ויש בהחלט סיכוי סביר שבערכאות הערעור התוצאה תתהפך. כך או כך, תכלית החוק הייתה לתת מענה מהיר, יעיל ופשוט בתמיכה לעסקים. מטרה זו למרבה הצער לא הושגה כתוצאה ממדיניות ניהול שגויה של רשות המיסים הנוקטת בסחבת במתן המענקים ובפרשנות נוקדנית ומחמירה שלעיתים אף חורגת מהוראות החוק ותכליתו.
הרשות טוענת להגנתה כי הדבר נובע ממחסור בכוח אדם ודאגה לקופה הציבורית. אולם השאלה היא האם המחסור בכוח אדם לא נוצר כתוצאה מעריכת ביקורות בתיקים רבים מדי, באופן המביא להתחככות מיותרת עם בעלי עסקים ולדיונים משפטיים ממושכים על חשבון מתן עזרה וסיוע מהירים, יעילים ופשוטים כפי שהתכוון המחוקק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין