אישה שהובהלה לבית החולים "בני ציון" שבחיפה צורפה לניסוי מבלי שהוסבר לה שייתכן שתקבל תרופת דמה. האישה נפטרה כעבור מספר ימי אשפוז בשל שבץ מוחי, וילדיה תבעו פיצוי על רשלנות רפואית. התביעה התקבלה בחלקה ולילדים נפסק פיצוי של 200 אלף שקל.
בפברואר 2004 הובהלה אישה כבת 58 לבית החולים "בני ציון" שבחיפה, לאחר שהתמוטטה בעבודה. שם התגלה שהיא סובלת משבץ מוחי, היא אושפזה וטופלה, אך נפטרה כעבור מספר ימים.
הפנו שאלות בענייני רשלנות לצוות פורום רשלנות רפואית של פסקדין
כשש שנים לאחר מכן, הגישו שני ילדיה תביעה נגד המדינה (בעלת בית החולים), בה דרשו פיצוי של 1,146,648 שקלים על ההתרשלות בטיפול באמם, היעדר הסכמה מדעת והפרת חוק זכויות החולה.
הילדים טענו כי אמם צורפה לניסוי בתרופה חדשה בעודה מבולבלת, נסערת ולאחר שנקשרה למיטתה. במצב כזה, לא ייתכן שבאמת הבינה שחתמה על הסכמה להשתתף בניסוי, שבמסגרתו ייתכן שתקבל תרופת דמה. בית החולים גם לא עדכן אותם על אשפוזה ולא התייעץ עמם לגבי הניסוי.
עוד נטען כי המנוחה לא קיבלה טיפול ראוי, הבדיקות לא בוצעו בזמן והרישומים הרפואיים חסרים. התובעים גם ביקשו פיצוי על הסבל שנגרם להם מצפייה באמם הגוססת.
המדינה טענה, בין היתר, כי הצוות הרפואי פעל ללא רבב, וכי אינה אחראית למותה. לטענתה, המנוחה הסתירה את מצבה הרפואי, כך שמותה כנראה נגרם באשמתה.
עוד נטען כי הרישומים הרפואיים היו תקינים, וכי המנוחה הבינה היטב על מה היא חתמה שכן טופס ההסכמה תורגם לרוסית – שפת אמה.
המוות היה בלתי נמנע
השופטת בדימוס חנה לפין הראל העירה כי הנסיון להטיל אשם לפתחה של המנוחה אינו במקומו.
השופטת הוסיפה ומתחה ביקורת על אופן הטיפול במנוחה: "דעתי היא כי בית החולים לא התנהל כראוי החל מקבלתה של המנוחה לבית החולים והפנייתה מיד לניסוי, ללא שקיים תיעוד על כך כי נעשתה התייעצות כלשהי האם המנוחה מתאימה להשתתף בניסוי או יש להציע דרכי טיפול אחרות".
למרות זאת, השופטת הסכימה עם המומחה הרפואי שמינתה, שקבע כי גורל המנוחה נחרץ מרגע שקיבלה את השבץ, ולא ניתן היה להצילה. משכך, לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין המוות והתביעה ברכיב זה נדחתה.
בשונה, התביעה לפיצוי על פגיעה באוטונומיה התקבלה. השופטת הסבירה כי חובת הגילוי לגבי השתתפות בניסוי רחבה ביותר, ועל הרופאים להסביר למטופל בפרוטרוט את משמעות הניסוי והשלכותיו, ולוודא שהמטופל יודע שיש סיכוי שלא יקבל תרופה אמיתית אלא "פלסיבו".
בהתחשב במצב בו הייתה המנוחה – משותקת בצד שמאל וקשורה בצד ימין, נסערת ולאחר כדור הרגעה – קשה להאמין שהסכימה להשתתף בניסוי מתוך מודעות להשלכותיו.
במצב כזה, קבעה השופטת, היה על בית החולים להתייעץ עם ילדיה, אולם הוא בחר להתעלם מהם כליל. ובכלל, התייחסותו כלפיהם הגיעה כדי פגיעה בכבודם ובכבוד אמם המנוחה.
עם זאת, השופטת סירבה לפסוק לתובעים פיצוי על סבלם האישי: "...אי אפשר להתעלם מהמציאות בה נמצאת הרפואה בישראל... מצבת הרופאים והאחריות בבתי החולים הציבוריים רק הולך ומתדרדר ובכך בוודאי שאין אשמים הרופאים והאחיות עצמם. לא מן הנמנע וככל הנראה במידה רבה של סבירות, סבלו התובעים כמו אזרחים רבים אחרים הנזקקים לשירותי הרפואה הציבורית ממצב זה".
לבסוף, השופטת חייבה את המדינה לפצות את התובעים ב-200 אלף שקל על הפגיעה באוטונומיה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מ-2004. כמו כן, חויבה המדינה בהוצאות משפט ושכר טרחה של 50 אלף שקל.
* עו"ד אסף גרינבוים מנהל סניף תל-אביב של משרד עורכי הדין גבריאל ראובינוף העוסק ברשלנות רפואית, נזקי גוף וביטוח
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין