המורה נפגעה לאחר שעלתה בשנית לבצע סריקה באוטובוס אחרי שכבר ירדה עם כל תלמידיה. בימ"ש השלום קבע כי הנסיעה כבר הסתיימה והאוטובוס היה "זירה" בלבד. שופטי המחוזי חשבו שה"שימוש ברכב" לא הסתיים.
ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב קיבל את ערעורה של מורה שנפגעה בתאונה מ-2010, וחייב את חברת הביטוח "כלל" לשלם לה כ-168,000 שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
סגנית הנשיא, השופטת יהודית שבח, יחד עם השופטים שאול שוחט ויונה אטדגי, קיבלו את עמדת המורה-המערערת, שלפיה היא נפגעה בתאונת דרכים, וחייבו את החברה בפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
פציעתה של המורה התרחשה כאשר תלמידיה חזרו מטיול, בנסיבות שהיו שנויות במחלוקת עובדתית ומשפטית.
בשתי הערכאות המערערת טענה כי ירדה מהאוטובוס רק פעם אחת, לאחר שכל התלמידים ירדו, וכי נפילתה התרחשה במהלך אותה "ירידה ראשונה".
אך "כלל" – שהתבססה על עדותו של נהג האוטובוס – טענה כי המערערת ירדה מהאוטובוס פעמיים: בפעם הראשונה ירדה עם התלמידים כדי להעביר אותם בבטחה דרך שער בית הספר, ולאחר מכן חזרה לאוטובוס, ביצעה סריקה, חתמה על טופס סיום נסיעה, ואז ירדה שוב. לגרסתה של כלל, רק אז היא נפלה.
לפני כשנה וחצי, בימ"ש השלום דחה את תביעתה של המורה לפיצויים. בית המשפט העדיף את עדות הנהג וקבע כי הפגיעה אירעה במהלך "הירידה השנייה", ומכאן, שלא מדובר בתאונת דרכים, כיוון שהנסיעה כבר הסתיימה.
כלומר, לשיטתו של בימ"ש השלום, העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה לנסיעה או לשימוש תחבורתי אלא לביצוע תפקידה של המערערת כמורה – לברר שלא נשכחו תלמידים או חפצים, ולשחרר את הנהג.
מסקנה זו התבססה על פסיקת ביהמ"ש העליון בתאונה שאירעה למאבטח שנפגע תוך כדי סריקה ביטחונית שערך באוטובוס לפני נסיעה, לגביה נקבע שאינה מהווה תאונת דרכים, והאוטובוס היה פשוט ה"זירה" שבה התרחשה הפציעה.
בערעור המערערת ביקשה לקבל את גרסתה העובדתית לאירוע, ולחילופין להכיר במקרה כתאונת דרכים גם אם הנפילה קרתה כפי שבית המשפט קבע.
חלק אינטגרלי מהנסיעה
השופטת שבח, שכתבה את פסק הדין, סברה שאין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש השלום באופן מנומק ומשכנע.
אלא שבניגוד למסקנתו, השופטת קבעה כי מדובר בתאונת דרכים לכל דבר. לגבי פסיקת העליון, השופטת ציינה כי "אמנם בשני המקרים המדובר ב'סריקה' שבוצעה באוטובוס לא תוך כדי נסיעה, אך השונה ביניהם רב על המשותף".
בין היתר, השופטת הצביעה על כך שבמקרה של המאבטח הסריקה בוצעה כחלק מההכנה לנסיעה, כאשר המנוע לא דלק. לעומת זאת, במקרה הנדון המנוע דלק, והסריקה של המורה הייתה חלק אינטגרלי של הנסיעה.
"האוטובוס היה מוכן להמשך הנסיעה, העלייה הנוספת נועדה לוודא שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס, באופן המשמר, למרות העצירה שנועדה לאפשר לתלמידים לצאת מן האוטובוס, את המטרה התחבורתית", כתבה השופטת.
השופטת אף הסבירה שאין בעיניה הבדל בין מורה שמבקשת לוודא שכולם יצאו מהאוטובוס לבין נהגת פרטית שיוצאת מרכבה ונכנסת אל הדלת האחורית כדי להוציא את בנה. בשני המקרים – טרם הסתיים השימוש למטרה תחבורתית.
כמו כן, השופטת סברה שאין הגבלה על מספר העליות והירידות מן הרכב, באופן שרק הירידה הראשונה תיחשב "שימוש ברכב".
- ב"כ המערערת: עו"ד ביטוח ורד משיח
- ב"כ המשיבה: עו"ד אלי כהן
עו"ד ניר ידיד
עוסק/ת ב-
תביעות ביטוח ונזקי רכוש
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין