עיריית ת"א התעקשה לגבות חוב בניגוד להסכם עם החייב

בשנות ה-90 נפתחו הליכי גבייה נגד חייב בשל חובות מים וארנונה. מאחר שבחלק מהתקופה הוא לא החזיק בנכס, העירייה הסכימה לבטל את ההליכים אם ישלם את חלקו. בפועל, היא לא עשתה זאת.

בית משפט השלום בתל אביב קיבל בשבוע שעבר ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל שדחתה טענת חייב כי פרע את מלוא חובותיו לעיריית תל אביב. השופט עמית משה סובל-שלום הפך את ההחלטה לאחר שהתרשם כי החייב קיים את מלוא התחייבויותיו לפי הסכם פשרה שנחתם בינו לבין העירייה בשנת 2002.

עיריית תל אביב פתחה כנגד החייב שני תיקים בהוצאה לפועל בשנים 1994 ו-1995 בגין אי תשלום ארנונה ומים על נכס בעיר. התיק בגין חוב הארנונה (כ-66 אלף שקל) נפתח רק נגדו, ואילו התיק בגין חוב המים (6,320 שקלים) נפתח גם נגד שני חייבים נוספים. בחלוף השנים, החובות בשני התיקים הללו תפחו והגיעו ליותר מ-800 אלף שקל.

בעקבות הסכומים הגבוהים ובשל העובדה שהחייב לא החזיק בנכס משנת 1995, הוא הגיע בשנת 2002 לפשרה עם העירייה לגבי חוב הארנונה.

בהסכם שנחתם בין הצדדים נקבע כי החייב ישלם חלק מהחוב – 265 אלף שקל, ואילו את היתרה תשלם חברת "אוטו פרסט", שהחזיקה בנכס אחריו, ב-24 תשלומים שווים. כמו כן, הוסכם כי לאחר שהחברה תעביר חמישה תשלומים, העירייה תעדכן את רישומי הארנונה רטרואקטיבית על שמה.

ב-2003, לאחר שהחייב עמד בחלקו בהסכם, העירייה ביקשה לעצור את הליכי הגבייה שפתחה כנגדו. ואולם, בשנת 2011 ההליכים נגדו חודשו מאחר שהחברה לא העבירה לעירייה את רוב התשלומים שהתחייבה בהם.

בשלב זה החייב ביקש למחוק אותו משני התיקים בטענה ששילם את חובותיו על פי הסכם הפשרה (בעגה המשפטית: טענת "פרעתי"). אך בספטמבר האחרון רשמת ההוצאה לפועל דחתה את בקשתו, תוך שהסתמכה בין היתר על עדה מטעם העירייה, שסיפרה כי החייב היה אחראי לכך שהחברה תעמוד בתשלומים, ומשלא עמדה בהם – החוב נותר על שמו.

החייב לא הסכים עם הקביעה האמורה ומיד הגיש ערעור לבית המשפט. בערעור, החייב הפנה להסכם הפשרה וטען כי צוין בו מפורשות מהם התנאים לסגירת ההליכים ומהם הסכומים שהיה עליו לשלם.

לטעמו, אין קשר בין החלק של החברה לבין החלק שלו, ויש לראות בו כמי שפרע את חובותיו. לחיזוק דבריו, הוא הציג את בקשת העירייה מ-2003 במסגרתה צוין כי עמד בחובותיו. אולם העירייה חזרה על עמדתה לפיה יש קשר בין החיובים.

שילם את החובות

עיון בהסכם הפשרה ובהחלטה שניתנה בהליך הקודם הובילו את השופט סובל-שלום למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

השופט סבר כי רשמת ההוצאה לפועל לא הייתה צריכה להסתמך על דברי העדה מטעם העירייה שנחשבים ל-"עדות שמועה" לא חוקית מאחר שהיא כלל לא הייתה שותפה לעריכת ההסכם.

בנוסף, השופט שוכנע שבניגוד לעמדת העירייה, נוסח ההסכם דווקא מעיד על כך שתשלומי החברה לא היו באחריות החייב ובטח שלא היוו תנאי לסילוק חובותיו.

לנוכח האמור נקבע כי החייב שילם את חלקו בחוב הארנונה. מאחר שבמהלך הדיונים בערעור הצדדים הסכימו שהחייב ישלם גם כשליש מחוב המים, השופט קבע שהחייב ייחשב כמי שפרע את החוב לאחר שישלם את חלקו.

לפיכך, הערעור התקבל והעירייה חויבה לשלם לחייב הוצאות משפט בסך 3,000 שקלים.

• שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בהחלטה

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין