בימ"ש השלום בת"א קיבל בשבוע שעבר את תביעתה של תושבת העיר שנפלה בשנת 2011 לאחר שנתקלה בזיז ברזל שבין אבני המדרכה. השופטת: "זיזים, חלקם בולטים, לא היו צריכים להיות במדרכה המשמשת להולכי רגל".
התובעת, המתגוררת בחולון, סיפרה שנפלה ברחוב מוכר שבו היא מבלה ועורכת קניות כמעט מדי יום. ביום האירוע, כך סיפרה, היא ראתה את חברותיה יושבות בבית קפה שמעבר לכביש, ובעודה צועדת לכיוון מעבר החצייה, נתקלה בזיז ברזל ונפלה (אף אחת מחברותיה לא ראתה אותה נופלת).
התוצאה הייתה קשה: היא שברה את הירך ונזקקה לניתוחים ולשיקום ארוך. אל תביעתה שהוגשה בבימ"ש השלום בתל-אביב היא צירפה חוות דעת מומחה שלפיה נותרו לה 44% נכות בעקבות האירוע.
העירייה ביקשה לדחות את התביעה, בטענה שהתובעת לא הוכיחה מאיזה זיז נפלה. לטענת העירייה, היא נפלה לאחר שצעדה מבלי לתת את הדעת למדרך רגלה, ומשום שהסתכלה אל עבר חברותיה בצדו השני של הכביש.
לחלופין, נטען כי יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי בהתרחשות האירוע.
בנוסף, העירייה העלתה טענות שונות לגבי הנזק, וצירפה חוות דעת מומחה מטעמה, שלפיה לתובעת נותרו 28% נכות בלבד.
עוד נטען כי אם ייפסק סכום כלשהו, יש לנכות ממנו את הסכומים שהיא קיבלה ותקבל ממשרד הביטחון (בהיותה אם שכולה) בגין עזרה וסיעוד, המגיעים לכ-360,000 שקל.
בשל הפערים שבין חוות הדעת, השופטת מי-טל אל-עד קרביס מינתה אורתופד-מומחה מטעם ביהמ"ש, שבדומה לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, העריך את נכותה המשוקללת והקבועה בשיעור של 44%.
עצם שקשה לראות
לאחר שעיינה בתמונות שצורפו לתביעה, השופטת תיארה את הזיז הבולט כמעין "פקק" בגובה 3 מילימטר, הנעוץ בחלקו השטוח במדרכה ובולט מעליה בחלקו הקמור.
אמנם בתיק הייתה "עדות יחידה" של התובעת – וככזו יש להתייחס אליה בזהירות – אולם בעיקרו של דבר השופטת קיבלה את גרסתה וציינה כי "ליבת טענותיה לעניין החבות לא נסתרה וניכר בה כי אירוע נפילתה חקוק היטב בזיכרונה".
בהקשר זה השופטת דחתה את טענות העירייה והסבירה שאין לצפות מהתובעת, בעודה סובלת מכאבים, לראות בדיוק מאיזה זיז נפלה. בנוסף השופטת העירה כי העירייה לא הגישה כל ראיה בניסיון לתת הסבר כלשהו לקיומם של זיזים במדרכה, ומדוע הם לא סולקו משם.
בסיכומה של שאלת החבות, השופטת קבעה כי העירייה התרשלה וכתבה כי "זיזים, חלקם בולטים, לא היו צריכים להיות במדרכה המשמשת להולכי רגל. אף אם לכאורה מדובר בעצם קטן, תמים למראה, אזי מאפייניו הפכו אותו למסוכן לבריות".
אף שהתובעת מכירה את המקום ומרכיבה משקפיים, השופטת החליטה שלא להשית עליה אשם תורם. "מדובר בעצם קטן, שנטמע בצבעו במדרכה, קיומו שם אינו צפוי ואין הולך הרגל צריך או יכול בהכרח לראות אותו ממרום עמידתו", כתבה.
בסיכומו של דבר, לאחר שחישבה את נזקיה, השופטת חייבה את העירייה בפיצויים בסך 393,000 שקל, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 91,962 שקל. הפיצוי נפסק בעיקר עבור עזרה חיצונית, וכאב וסבל.
בתוך כך השופטת אל-עד קרביס דחתה את טענת העירייה וקבעה שאין לנכות מסכום הפיצוי את התגמולים ממשרד הביטחון. השופטת ציינה כי לא הוכח שהעילה לתשלומים ממשרד הביטחון קשורה לתאונה, שכן התובעת זכאית לתשלומי סיעוד ועזרה ללא קשר לאירוע כלשהו.
עו"ד אביבה קלר
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין