האישה נעזרה באדם שהיה אמור להשתמש בכספים שקיבלה ממכירת דירה כדי להגיע להסדרים מחוץ לבית משפט. לאחר שהתברר לה שלא שילם דבר היא תבעה אותו וזכתה. עם זאת, נמתחה ביקורת קשה על שיתוף הפעולה הפסול בין השניים
ניסתה לעקוץ את הנושים ונעקצה בעצמה: השופטת מיה רויזמן-אלדור מבית משפט השלום בתל-אביב חייב לאחרונה גבר, שניסה לעזור לאשת עסקים חרדית שנקלעה לחובות להבריח כספים באמצעות מכירת דירתה, להחזיר לה 100 אלף שקלים שהשאיר לעצמו במקום לשלם לנושים שלה.
אשת העסקים הופנתה ב-2014 לאדם שלכאורה מסייע לאנשים שנקלעו לקשיים כלכליים. לפי העסקה ביניהם, היא משכנה לטובת הבן שלו – כיוון שהוא עצמו היה במצב כספי קשה – 100 אלף שקלים שקיבלה ממכירת הדירה שלה. הכסף הזה היה אמור לשמש אותו כדי להגיע להסדרים עם הנושים שלה מחוץ לבית המשפט, ולמנוע מהם לעקל את כספה.
בתביעה שהגישה נגדו כשנה לאחר מכן היא טענה שהתברר לה שהנתבע לא החזיר שקל לנושים והכסף נשאר אצלו. היא טענה בתביעה לתרמית, עושק והטעייה ודרשה לקבל את כספה חזרה בתוספת פיצויים של 50,000 שקלים על עגמת נפש והבעת סלידה ממעשה המרמה.
הנתבע טען לעומת זאת כי העביר את הכספים לנושים בהתאם לרשימה שהתובעת מסרה לו. אלא שאז גילה שהיא זו שרימתה אותו, שכן לא הייתה בעלת כל הזכויות בדירה שמכרה. לדבריו, הוא גילה שחצי מהזכויות בדירה שייכות למכר שלה וזה חתם לו על "המחאת זכות" והעביר לו את הזכויות שלו כדי להציל את כספו. מכאן, שממילא חצי מכספי התמורה אמורים להגיע לידיו ולמעשה התובעת היא זו שחייבת לו כספים.
לא מגיע לה פרס
השופטת מיה רויזמן-אלדור קבעה כי שטר המשכון שנחתם לטובת הבן של הנתבע, ששימש כאיש קש, נועד למעשה לשריין 100 אלף שקלים מכספי התמורה ולהגן עליהם מפני עיקולים שהנושים של התובעת היו עשויים להטיל עליהם אם תגיע לפשיטת רגל. הנתבע, מצידו, התחייב להגיע עם הנושים להסדרים באמצעות הכסף הזה. בפועל, הוא לא הציג שום אסמכתה קבילה על העברת תשלומים כלשהם לנושים.
באשר לסוגיית השותף, השופטת הבהירה כי ברמה העובדתית במועד החתימה על הסכם המכר התובעת הייתה רשומה כבעלים יחיד של הדירה ולכן מלוא כספי התמורה היו אמורים לעבור לכיסה, למעט הכספים הממושכנים. מערכת היחסים בינה לבין השותף כלל לא רלוונטיות, ואם יש לו אליה תלונות הוא יכול לתבוע אותה.
המחאת הזכויות שעליה חתם השותף לטובת הנתבע הייתה ביחס לזכויות שלו בדירה, ובאופן רשמי לא היו לו זכויות כאלה במועד מכירת הדירה, הוסיפה השופטת. היא העירה כי ממילא ישנם "סימני שאלה כבדים" ביחס לתוקף המשפטי של המסמך הזה.
מכאן, קבעה השופטת שאם הנתבע לא השתמש בכספים שמושכנו למטרה לשמה התחייב – הוא חייב להחזיר אותם לתובעת. זאת, עקב הפרת החוזה איתה ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן הוא מחזיק בכספים שלא כדין.
עם זאת, השופטת קבעה שהתובעת לא זכאית לפיצוי נוסף ולהוצאות משפט. היא ציינה ששני הצדדים הצטיירו בפניה "כאנשים שהתמימות היא מהם והלאה". הם חברו יחד לבצע מהלך פסול של הברחת נכס או כספים מקופת כינוס למקרה שהתובעת תגיע לפשיטת רגל, ו"בנסיבות, ודאי שאין להעניק לתובעת 'פרס'", כתבה.
עו"ד מיטל מושקוביץ' - סויסה
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין