מגיש התלונות טען כי עורך הדין ניסה לממש שיק גנוב ואף רמז שהוא קשור לגניבה. אלא שבית המשפט לא מצא דופי בהתנהלותו וקבע כי התלונות הוגשו בחוסר תום לב ומהוות פרסום לשון הרע.
בית משפט השלום בחדרה קיבל לאחרונה תביעת דיבה שהגיש עורך דין נגד אדם שהגיש נגדו תלונות כוזבות ללשכת עורכי הדין ולמשטרה רק משום שנקט בהליכי הוצאה לפועל עבור לקוח. השופטת הדסה אסיף קבעה כי התלונות, שייחסו לעורך הדין עבירות פליליות חמורות של שימוש במסמך גנוב והחזקת רכוש גנוב, הוגשו בחוסר תום לב שכן אפילו המתלונן עצמו לא האמין בדברים שכתב.
התלונות הוגשו על רקע תיק הוצאה לפועל שפתח עורך הדין בשם לקוח שביקש לממש שיק מוסב של המתלונן. המתלונן טען בתלונותיו כי עורך הדין עשה שימוש במסמך מזויף והחזיק רכוש גנוב, שכן מדובר בשיק שנגנב מהאופנוע שלו. בתוך כך הוא ציין כי ייתכן שעורך הדין והלקוח שלו קשורים לגניבה.
בתביעת לשון הרע שהגיש עורך הדין לפני כ-3 שנים הוא טען כי המתלונן ביקש לפגוע בשמו הטוב, ביושרו המקצועי ובעבודתו. התובע תיאר באילו פעולות נקט כדי לוודא שהשיק תקין והבהיר כי פעל במקצועיות וכדין.
מנגד הנתבע עמד מאחורי תוכן התלונות וטען כי עורך הדין פתח נגדו בהליכים שלא כדין ולמרות שהוכיח לו שהשיק גנוב. אם לא די בכך, הוא אף הגיש תביעה נגדית בה ייחס לעורך הדין וללקוחו פרסום לשון הרע עקב משלוח מכתב ההתראה ופתיחת הליכי ההוצאה לפועל נגדו.
בתגובה השיב עורך הדין בין היתר כי חוק לשון הרע קובע בבירור שנקיטה בהליכים משפטיים מוגנת מפני תביעת דיבה. גם הלקוח הכחיש את הטענות שהופנו נגדו על טיבו של השיק והדגיש כי פעל בדרך חוקית לממש שיק שקיבל כדין.
לא האמין בעצמו
השופטת אסיף קיבלה את התביעה העיקרית לאחר שקבעה כי הדברים שנכתבו בתלונות וייחסו לתובע – עורך דין במקצועו – מעשים פליליים חמורים "מהווים לשון הרע באופן ברור וחד משמעי" וכי לא עומדת לנתבע הגנה כלשהי מכוח החוק.
נקבע כי הטענה שתוכן הפרסום היה אמת הופרכה שכן לא הוכח שהשיק גנוב, התיק במשטרה נסגר, לשכת עורכי הדין גנזה את התלונה ואפילו הנתבע הודה בשלב מסוים כי לא האמין שעורך הדין קשור לגניבה. השופטת הוסיפה כי היא מאמינה לגרסת עורך הדין כי נקט באמצעים סבירים טרם הגשת השיק לביצוע.
נוכח העובדה שהדברים אינם אמת והנתבע אף לא האמין באמיתותם נקבע כי הוא אינו זכאי ליהנות מהגנת תום הלב שחלה על הגשת תלונה לרשויות.
למעשה, השופטת כתבה כי "לא רק שלא הוכח שהפרסום נעשה בתום לב, אלא שחזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב".
בהמשך השופטת דחתה את התביעה הנגדית תוך שקבעה כי התובע לא כתב במכתב ההתראה או בתביעה דברי בלע, ומכל מקום החוק מקנה חסינות מפני תביעת דיבה בגין דברים שפורסמו כחלק מהליך משפטי.
בסיכומו של דבר השופטת העמידה את הפיצויים לתובע על סכום של 30,000 שקל בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 7,500 שקל. הנתבע חויב בהוצאות נוספות של 5,000 שקל ללקוח בגין דחיית התביעה הנגדית.
- ב"כ התובע (והנתבע שכנגד): ייצג את עצמו (עו"ד רןן לוין)
- הנתבע: עו"ד שחר לוינזון
- ב"כ הנתבע שכנגד (הלקוח):עו"ד עמית לוי
עו"ד אברהם זריהן עוסק/ת ב- לשון הרע
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין