אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> לוין ואח' נ' אבירם ואח'

לוין ואח' נ' אבירם ואח'

תאריך פרסום : 18/04/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום חדרה
64737-09-16
17/03/2019
בפני השופטת:
הדסה אסיף

- נגד -
תובע:
עו"ד רן לוין
נתבע:
יהודה אבירם
עו"ד שחר לוינזון ואח'
פסק דין
 

נתבע שכנגד: איתן רוסו

ע"י ב"כ עו"ד עמית לוי  

 

1. בפני תביעה ותביעה שכנגד , שתיהן בעילה של הוצאת לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק).

התובע, רן לוין, הינו עו"ד במקצועו (להלן – לוין).

2. לטענת לוין, מר איתן רוסו (להלן – "רוסו"), פנה אליו בבקשה לשלוח בשמו ומטעמו מכתב התראה בגין שיק של הנתבע (להלן –"אבירם"),שנמסר לו וחולל (להלן – "השיק"). לטענת לוין, רוסו אמר לו שאת השיק הוא קיבל מאדם בשם חליף סימון (להלן – סימון). לבקשת לוין, מסר לו רוסו את השיק המקורי, וכן קבלה שהוצאה בקשר לעיסקה בינו ובין סימון.

3. לוין טען כי לאחר שבחן את השיק ואת הקבלה, שלח לאבירם, בעל השיק, מכתב התראה (להלן – מכתב ההתראה) שבו התרה בפניו לפרוע את סכום השיק ובשלב יותר מאוחר, פעל לביצועו בלשכת ההוצאה לפועל. לטענתו של לוין, הן במשלוח מכתב ההתראה והן בפתיחת תיק ההוצאה לפועל, הוא פעל כדין וכעורך דין סביר.

4. לטענת לוין, לאחר משלוח מכתב ההתראה, פנה אליו אבירם, במכתב שבו ציין כי השיק נשוא מכתב ההתראה הוא שיק גנוב. לטענת לוין, באותו מכתב אבירם האשים אותו בשימוש במסמך מזויף, בהחזקת רכוש גנוב ובקשר לגניבת כלי רכב.

5. לטענת לוין, אבירם לא הסתפק במכתב ששלח אליו ושלח תלונות ברוח זו, גם לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בישראל, למשטרת ישראל וללשכת ההוצאה לפועל. לטענת לוין, הלשון שבה נקט אבירם במסגרת תלונות אלה, מלמדת כי אלה נכתבו במטרה לפגוע בשמו הטוב, באמינותו ובמשלח ידו כעורך דין.

6. בכתב ההגנה שהגיש טען אבירם, כי יש לדחות את התביעה, משום שאין מדובר כלל בלשון הרע. לטענתו, התלונות שהגיש כנגד לוין נשלחו על רקע מכתב ההתראה שנשלח אליו, ואשר לטענתו נשלח בחוסר תום לב, ולמרות שהעביר לעיונו של לוין מסמכים המעידים שמדובר בשיק גנוב. לטענתו, לוין עשה בכל זאת שימוש בשיק, למרות שלא בחן אותו ולא ערך בדיקות כלשהן ביחס למקורו, וגם לא נקט באמצעים סבירים בטרם הגשת השיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ. לכן טען אבירם שאין בתלונותיו משום פרסום לשון הרע ובכל מקרה, חלות עליהן ההגנות הקבועות בחוק.

7. אבירם לא הסתפק בכתב ההגנה, והגיש גם תביעה שכנגד. את התביעה שכנגד, שגם היא בעילת לשון הרע, הגיש אבירם כנגד לוין וכנגד רוסו. לטענתו, משלוח מכתב ההתראה ופתיחת תיק הוצאה לפועל יש בהם משום פירסום לשון הרע שלו אחראים הן לוין, והן רוסו שבשמו נכ ננקטו ההליכים.

לטענת אבירם, לוין איים עליו בהליכים פליליים ושלח את המכתב לכתובת הוריו, שאינה כתובתו.

באשר לרוסו טען אבירם, כי הוא זה אשר השיק רשום לפקודתו, וכי הנסיבות שבהן הגיע השיק לידיו אינן ברורות. לטענתו, מעשיו של רוסו, לרבות משלוח המכתב והשיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ גם הם מהווים לשון הרע.

8. בכתב הגנתו לכתב התביעה שכנגד, טען לוין, כי שליחת מכתב ההתראה ופתיחת תיק ההוצל"פ אינם מהווים לשון הרע ופעולות אלה לא נעשו במזיד. לטענתו, בכל מקרה, פעולות אלה חוסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק.

9. גם רוסו הכחיש את הטענות שהפנה נגדו אבירם, וטען כי פעל בדרך חוקית כדי לגבות את השיק, שבו הוא אוחז כשורה. עוד טען כי חלה על הפרסום ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק שכן המכתב נשלח במסגרת הליך משפטי וכי מדובר בהמחאה שנמסרה לו בתום לב ובתמורה, במסגרת עסקה חוקית אשר בגינה הוצאה קבלה כדין.

10. בדיונים מיום 17.06.18 ומיום 13.02.18 נשמעו הראיות. לוין ורוסו העידו בעצמם, ומטעם אבירם העידו הוא עצמו, מר חליף סימון, מי שמסר לידי רוסו את השיק במהלך עסקה שהתבצעה ביניהם, וכן אחותו של אבירם, הילה ואחיו - אביחי יהודה.

המסגרת המשפטית

11. כב' השופט י' עמית, התווה בפסק הדין בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, מיום 08.02.2012), תרשים זרימה לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע:

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".

אציין כי 'תרשים הזרימה' הנ"ל יוצא מנקודת הנחה כי אכן קיים 'ביטוי' שיש לבחון האם הוא מהווה לשון הרע. אולם, ברור כי עוד טרם ייבחן הביטוי תחת מבחן זה, יש אכן להוכיח קיומו של הביטוי.

התביעה העיקרית

האמירות הנטענות

12. ביום 05.06.16 שלח אבירם מכתב הממוען ללוין שנכתבו הדברים הבאים:

"הנדון: שימוש במסמך מזויף והחזקת רכוש גנוב.

היום קיבלתי את מכתבך מיום 26.05.16 על דרישת חוב למר "איתן רוסו". להלן התרחשויות מרגע קבלת המכתב בתיק 35936:

  1. יצרתי קשר איתך על מנת למסור לך מידע שהצ'ק שבידיך גנוב.

  2. נראה כי בעת קבלת הצ'ק לא בדקת אותו כחוק ולמצער לא נקטת את אמצעי הבדיקה הנדרשים בחוק בעת קבלת צ'ק מלקוח.

  3. הוגשה תלונה במשטרה כנגדך וכנגד מר איתן רוסו על "שימוש במסמך מזויף והחזקת רכוש גנוב".

    4. הוגשה תלונה בהוצאה לפועל וכן בלשכת עו"ד כנגדך על "שימוש במסמך מזויף

    והחזקת רכוש גנוב".

    5. ידוע לי שאתה או מרשך מחזיקים בצ'ק וכן יתכן שיש לכם קשר כלשהו לגניבת כלי

    הרכב שממנו נלקחו הצ'קים.

    ההעתקים יעברו:

    לשכת עו"ד

    משטרת ישראל

    הוצאה לפועל".

     

    13. ביום 06.06.16, הגיש אבירם תלונה לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, שאליה צירף את מכתבו ללוין. בתלונתו, תחת הכותרת "פירוט נסיבות התלונה ועובדותיה", ציין:

    "בתאריך 26.05.16 הגיש עו"ד מכתב לגביית חוב בסך 9000 ₪ לצ'ק גנוב שנמסר לו ע"י לקוח העונה לשם איתן רוסו.

    • כנגד עו"ד ומרשו הוגשו אתמול תלונות במשטרת ישראל והוצאה לפועל בגין שימוש במסמך מזויף וכן חשד להחזקת רכוש גנוב. כמו כן מיותר לציין כי חתימתי זויפה.

    • מצורפים כל המסמכים הרלוונטיים.

    • עו"ד לא בדק את הצ'ק או הלקוח ממנו קיבל אותו עשה בו שימוש לרעה תוך ניצול ללא בדיקה מתאימה העולה בקנה אחד למול החוק.

    • מציין בזאת כי משטרת ישראל הופתעה משליחת המכתב כי כל הצ'קים בנדון מפורסמים וידועים בציבור וכן במערכות הבנקאיות".

       

      14. אבירם גם הגיש תלונה במשטרה, וגם שם מסר עותר ממכתבו ללוין. לוין צירף לכתב התביעה (נספח ג') את עותק מכתב ההתראה, כאשר עליו מוטבעת החותמת "מרכז שירות לאזרח, 5-06-2016, תחנת חיפה". עותק מהתלונה שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל לא הוגש כראיה.

      האם מדובר ב" לשון הרע"?

      15. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו "לשון הרע":

      "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

      (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

      (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

      (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;

      (4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

      16.המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפרסום שנעשה. מכאן, שאין צורך כי האדם יושפל או יבוזה בפועל, אלא די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו. יחד עם זאת, מישור הפגיעה הסובייקטיבי יכול להוות אינדיקציה של ממש לקביעת פגיעה במישור האובייקטיבי, (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2016).

      אוסיף עוד, כי בהתאם לפסיקה, פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית ייחשב, דרך כלל, ללשון הרע (ראו למשל: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975), ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981).

      16. במקרה שבפני, תוכן הדברים שמייחס אבירם ללוין: החזקה ושימוש ברכוש גנוב, מהווים לשון הרע באופן ברור וחד משמעי בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

      יסוד הפרסום

      17. בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק, "פרסום" יכול שיעשה בעל פה או בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, אשר היה מיועד לידי מי שאינו הנפגע. במקרה זה, כאשר מדובר במכתבים שנשלחו ללשכת עורכי הדין, למשטרה וללשכת ההוצאה לפועל, ברור כי מדובר בפרסום.

      18. בעניין זה טען אבירם בסיכומיו שלא יכול להתקיים פרסום כאשר מדובר בתלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין וזאת לאור הקביעה בפסיקה לפיה לשכת עורכי הדין היא "אדם אחד" (רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו, מיום 25.07.18), (להלן – עניין פלוני).

      דין טענה זו להידחות, ולו מן הטעם שסעיף 7, קובע שפרסום לשון הרע מתקיים גם כאשר הפרסום הוא "לאדם אחד או יותר זולת הנפגע".

      19. באשר לתלונה במשטרה – גם כאן מדובר בפרסום. כפי שצוין במכתבו של אבירם אל לוין, עותק ממנו נמסר גם למשטרה וכנספח לו הוגש גם מכתב ההתראה. אני דוחה את טענתו של אבירם, לפיה לוין לא הביא ולו ראיה אחת לתוכן התלונה שהוגשה במשטרה. אמנם, עותק מהתלונה לא הוגש, אך הוכח, באמצעות מכתב ההתראה והמכתב ששלח אבירם ללוין, כי תלונה כזו אכן הוגשה למשטרה.

      20.למעשה, אבירם אישר בעדותו שהוא אכן הגיע למשטרה והגיש שם תלונה כנגד לוין וכנגד רוסו :

      "אני הגעתי למשטרה והגשתי תלונה כנגד עו"ד לוין וכנגד איתן רוסו. במשטרה נאמר לי שמי שמחזיק את השיק יכול להיות מאד שיתכן והוא מחזיק גם את הקטנוע והשיקים היו בתוך הקטנוע. למעט זאת, המשטרה המליצה לי לפנות ללשכת (כך במקור, ה.א.) בעקבות נספח מכתב ההתראה שבו כתוב שאני מואשם בעבירה פלילית. במסגרת אותו נספח שבו אני כותב שאני מואשם בעבירה פלילית, המשטרה המליצה לי להגיש תלונה בלשכת עורכי הדין על שימוש בשיק על ידי עורך הדין שעה שהם היו מופתעים מכך שהעורך דין השתמש בשיק בשעה שהוא יודע שהוא גנוב" (עמ' 13, ש' 24-29,וכן בעמ' 12, ש' 8-19).

      21.על רקע הדברים האלה, טענת אבירם, לפיה לוין לא הוכיח את דבר קיומה, או את תוכנה של התלונה, הינה טענה מיתממת ומתחכמת, והיא סותרת את הדברים שבהם הודה אבירם במהלך חקירתו.

      22. אציין, כי פרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע, אפילו אם רק היה עשוי, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע (ר' אורי שנהר, 'דיני לשון הרע', עמודים 92- 85). קל וחומר במקרה שלפניי, כאשר הנתבע אינו חולק על כך שהמסמכים נמסרו גם במשטרה וגם בלישכת עורכי הדין.

      23. למסקנה שונה הגעתי באשר לתלונה שנשלחה, לטענת לוין, ללשכת ההוצאה לפועל. לוין לא הציג בפני כל ראיה שהיא לכך שהוגשה תלונה ללשכת ההוצאה לפועל וגם לא הציג את תוכנה.

       

      24. לסיכום עד כה, מצאתי כי האמור בתלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין ולמשטרה, הוא לשון הרע, ומתקיים יסוד הפרסום.

      יש לבחון לכן אם עומדות לאבירם ההגנות מכוח סעיפים 14 ו- 15 לחוק.

      ההגנות

      25.כאמור, אבירם טען שהדברים שכתב במכתבו ובתלונות שהגיש ביחס ללוין, הם אמת ולכן חלה עליו הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק. עוד טען, כי הגיש את התלונות בתום לב, ולכן חלות עליו ההגנות הקבועות בסעיפים 15(ב), 15(3), 15(4), ס' 15(5)(א)(ב) ו- 15(8) לחוק. בכתב ההגנה טען גם כי חלה עליו גם ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק, אולם הוא לא חזר על טענה זו בסיכומיו ונראה כי זנח אותה.

      הגנת אמת הפרסום

      26. אבירם טוען, כי הפרסום חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, שהיא הגנת האמת בפרסום. לטענתו, השיק שחולל, ואשר בגינו שלח לוין את מכתב ההתראה, הינו רכוש גנוב וקיים חשש והגיון כי המחזיק בשטר מעורב גם בגניבת האופנוע שנגנב יחד.

      27.טענת אמת בפרסום מעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, בזו הלשון:

      "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

      28. מלשון הסעיף עולה, כי שני תנאים מצטברים נדרשים לתחולת ההגנה: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי. באשר לתנאים אלה נקבע בפסיקה:

      "שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות (עניין קראוס, עמ' 39)." כב' השופטת ע' ארבל בע"א 10281/03‏ אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב, פסקה 11 (פורסם בנבו, מיום 12.12.06).

      29.התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת". מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995).

      30.בפסק הדין שניתן בדנ"א דיין, דן בית המשפט העליון במספר סוגיות עקרוניות הנוגעות להגנת האמת בפרסום. בין היתר, נדונה השאלה מהי ה"אמת" שביחס אליה נבחנת אמיתותו של הפרסום. בעוד שבפסק הדין בערעור (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, מיום 8.2.2012)) סברה דעת הרוב, כי האמת שביחס אליה נבחנת אמיתות הפרסום היא ה"אמת לשעתה", הרי שדעת הרוב בדנ"א דיין קבעה כי האמת היא אחת, ואם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום (גם אם באותה עת אותה מציאות לא הייתה ידועה למפרסם, מסיבות שונות), הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו. זאת, להבדיל ממצב שבו האמת העובדתית השתנתה בין מועד הפרסום לבין מועד בחינת הדברים לצורך קיומה של ההגנה. (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, (פורסם בנבו, מיום 18.09.14).

      31.בנוסף נקבע, כי הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב(3) 1, 35 (1998) (עמדת השופט ת' אור), ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 12 (פורסם בנבו, מיום 12.12.2006). יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." (דנ"א דיין, פסקה 28 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992)].

      32.נקבע עוד, כי נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם (ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23, 25 (1969); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 771 (1990)).

      33. אשר למידת ההוכחה, הובהר כי:

      "בהתאם להלכה שנקבעה בבית-משפט זה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות".

      ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (פורסם בנבו, מיום 19.07.2006).

      34. בחנתי היטב את העדויות והמסמכים שהוצגו בפני, והגעתי לכלל מסקנה לפיה לא עומדת לאבירם הגנת האמת בפרסום.

      35. לא עלה בידיו של אבירם להוכיח כי יש אמת בטענה שהשיק נשוא התביעה, אכן גנוב. בעניין זה טען אבירם כי הדבר נקבע בכך שנדחתה התביעה השטרית שהגיש רוסו כנגדו בקשר לשיק נשוא התביעה, וכי יש בכך משום מעשה בית דין. (ראו פסק הדין שנתן כבוד הרשם נ' זיתוני מיום 17.05.17, בתיק תא"מ 55522-08-16, שצורף כנספח 17 לתצהירו של אבירם).

      אני דוחה טענה זו.

      36.ישנם ארבעה תנאים עיקריים לקיומו של מעשה בי-דין מחמת השתק פלוגתא:

      "השתק פלוגתאעל-מנת שיקום השתק פלוגתא נדרשים התקיימותם של ארבעה תנאים: זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; קיומה של התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון; סיום ההתדיינות בהכרעה שבמסגרתה יקבע בית המשפט ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא, להבדיל מקביעה כי הפלוגתא לא הוכחה; וכן שההכרעה האמורה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון (ראו: ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין, פסקה 10 (4.7.2012); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 141 (1991); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 539 (2015)). בענייננו לא מתקיימים התנאים האמורים. בית המשפט המחוזי אמנם דחה את טענת המשיב לבעלות הנכס במסגרת פסק הדין בהמרצת הפתיחה, ואולם, טענה זו לא נדונה לגופה, לא נקבעה כל קביעה פוזיטיבית בעניינה והיא אף לא נדרשה לצורך פסק הדין האמור. מכאן, שלא קם השתק פלוגתא כנגד המשיב ביחס לטענה זו". (הדגש שלי, ה.א.).

      רע"א 6853/18 סגל ישראל נגד אבי שמעון מריליוס, (פורסם בנבו, מיום 17.02.19).

      37.עיינתי בפסק הדין הנ"ל, ולא מצאתי בו הכרעה או ממצא עובדתי או משפטי בנוגע לשיק ולטענה כי הוא גנוב. התביעה אמנם נדחתה, אך הדחיה באה בעקבות בקשתו של רוסו לחזור בו מהתביעה, מבלי שנשמעו בתיק ראיות ומבלי שנקבעו בו ממצאים פוזיטיביים כלשהם. יוצא, שבמקרה שבפני לא התקיימו התנאים לצורך קיומו של מעשה בית דין.

      38. אבירם גם לא הוכיח שהשיק נשוא התביעה אכן נגנב. העובדה שאבירם הגיש תלונה במשטרה, אינה מהווה ראיה לכך שהשיק גנוב. התיק נשוא התלונה נסגר, וחקירת המשטרה בעניין הזה לא העלתה, לפחות בינתיים, דבר.

      "ש. מה עלה בגורל התלונה במשטרה.

      ת. אין לי מושג.

      ש. אתה מגיש תלונה ולא בודק אם סגרו את התיק או לא.

      ת. הם סגרו את התיק, פתחו שוב, סגרו שוב ושוב פתחו וכרגע זה בערעור" (עמ' 15, ש' 7-10).

      39. למעלה מן הצורך אציין, שגם לו היה מקום לקבוע שאבירם הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהשיק גנוב (בין היתר, אולי, בהסתמך על כך שפירסם על כך הודעה בעיתונות), הרי שיתר הטענות שאבירם כלל במכתב ששלח ללוין, וממילא גם בתלונות במשטרה ובלישכת עורכי הדין, לא הוכחו כאמת.

      40.אבירם האשים את לוין בכך שהוא לא נקט באמצעי הבדיקה הנדרשים בחוק בעת שקיבל את השיק מרוסו. מדובר בטענה שלא רק שלא הוכחה, אלא שהיא סתמית. אבירם לא ציין מהן הפעולות שהיה על לוין לעשות ולא הצביע על הוראת חוק ספציפית שאותה הפר לוין, כטענתו.

      41.אם לא די בכך, אני מאמינה לטענת לוין, לפיה הוא בדק את השיק באופן סביר, בטרם שפעל לביצועו. עדותו של לוין היתה סדורה ועקבית ומצאתי אותה מהימנה. דבריו של לוין נתמכו גם בעדותו של רוסו, שגם היא הותירה בעניין זה רושם מהימן (עמ' 37, ש' 33-35). לכך מתווספת העובדה שלשכת עורכי הדין גם היא לא מצאה בסיס לטענותיו של אבירם, וגנזה את התלונה.

      42. גם הטענה, לפיה יתכן ויש ללוין קשר לגניבת כלי הרכב שממנו, לטענת אבירם, נגנב השיק, לא הוכחה ונותרה בגדר טענה בעלמא. מעדותו שלאבירם גם התברר כי הוא עצמו אינו מאמין באמיתות הטענה הזו, ולכל היותר מדובר בהשערה שלו. וכך העיד אבירם בעניין זה:

      "ש. לגבי הרכוש הגנובהלכת להתלונן כי היית נסער ואתה פונה למשטרה ואומר שאני מחזיק ברכוש גנוב אולי גם הוא זה שפרץ לך לקטנוע ומשתמש במסמך מזויף.

      ת. לא בדיוק במונחים האלה. אני באתי למשטרה והגשתי להם תלונה על כך שאתה מחזיק ברכוש גנוב. זה הכל. הרכוש הוא השיק.

      ש. ואתה אמרת שאתה חושד שאני אולי פרצתי לך לקטנוע?

      ת. ממש לא. המשטרה אמרה את זה.

      ש. אז למה בלשכת עורכי הדין כן אמרת את זה?

      ת. מה אמרתי להם? אמרתי שיש חשש שבעקבות החזקת השיק יש סיכוי שאתה מחזיק גם בקטנוע. זה הכל.

      ש. אתה עדיין מאמין שאני מחזיק בקטנוע?

      ת. אני לא יודע. אני מאמין שלשלושתכם, אתה, רוסו וסימון יש קשר לכל השיקים." (עמ' 14, ש' 26-36).

      וכן:

      ש. אז לקטנוע אין לי קשר ולשיקים יש לי קשר?

      ת. לא יודע (עמ' 16, ש' 20-21).

      43.עדותו של אבירם , לפיה במשטרה נאמר לו שיכול להיות קשר בין מחזיק השיק לבין מחזיק האופנוע (עמ' 13, ש' 24-26), לא הוכחה. אבירם נמנע מלהביא לעדות את השוטר שלטענתו אמר לו זאת, ומשלא עשה זאת, הדבר פועל לחובתו.

      44.לאור כל האמור, שוכנעתי כי הטענות שהעלה אבירם במכתבו כלפי לוין, אינן אמת, ולא עומדת לכן לאבירם ההגנה שבסעיף 14 לחוק. בנסיבות אלה, לא מצאתי להידרש ליסוד הנוסף הקבוע בסעיף 14, שהוא העניין הציבורי שבפרסום.

      הגנת תום הלב

      45. אבירם טוען גם לתחולתן של חלק מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע: 15(2), 15(3), 14(4) ו15(5)(א)(ב), ו- 15(8). למרות שאבירם מפנה למספר סעיפי משנה, נראה כי טענתו היא להגנה שהקבועה בסעיף 15(8), הקובעת:

      15. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

      [...]

      (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

      46.לעניין תום הלב, סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע:

      "(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

      (ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

      (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

      (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

      (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

      47.הפסיקה קבעה כי על מנת שתחול ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, על הנתבע להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני, כי חל אחד המקרים המנויים בחלופות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

      48. ההלכה לעניין סעיף 15(8) קובעת כי מטרת ההגנה הקבועה בסעיף זה, היא לאפשר לאדם להגיש תלונות לגורמים מוסמכים בלי חשש, היות ויש במנגנון הגשת התלונות חשיבות ציבורית:

      "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע...

      אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות".

      ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר ז"ל (פורסם בנבו, מיום 23.07.1981).

      49. באשר לרשויות שאליהן הגיש אבירם את התלונות כבר נאמר, כי הן המשטרה והן לשכת עורכי הדין, הן רשויות המוסמכות לקבלן, בהתאם לקבוע בסעיף 15(8) לחוק. בעניין זה כתב המלומד א. שנהר:

      " יש לציין, כי רשות מוסמכת, אינה רק המשטרה. כך נקבע כי לשכת עורכי הדין "היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה" וכי הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב".

      א. שנהר "דיני לשון הרע" (תשנ"ז) 1997.

       

      50.לצד קביעה זו, קבעה הפסיקה כי אמנם:

      "קיימת לנתבע כלקוח הזכות לפנות ללשכת עורכי הדין בתלונה ביחס להתנהלות התובע כעורך דין... אולם בעוד הלקוח נוקט בביטויים כגון רמאות, עליו הנטל להוכיח לבית המפשט את תום ליהבו בהגשת התלונה. כאשר הנתבע משתמש במסגרת התלונה בביטויים כגון רמאות, נוכלות, מעשה עוקץ, על הנתבע להביא בפני בית המשפט יסוד ראייתי לטענות אלה מלבד תחושותיו הסוביקטיביות".

      ת"א (פ"ת) 1626-11-13 עו"ד מרמלשטיין נ' דורון אהרון פנחס (מיום 7.10.15).

       

      51. באשר לדרישת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) הפסיקה קבעה, כי קיימים מאפיינים מיוחדים לדרישת תום הלב, כאשר הרכיב המהותי הינו אמונת הנתבע באמינות ואמיתות התלונה, וכי קיימת חשיבות פחותה לחזקות המפורטות בסעיף 16 לחוק. נקבע, כי יש לפרש את המונח "תום לב", בהקשר של ההגנה הקבועה בסעיף 15, כאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. כך, ככל שאקבע כי אבירם האמין שדבריו בתלונות שהגיש, הם אמת, הרי שהנטייה תהיה לקבוע כי אבירם היה "תם לב", לצורך דרישת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:

      "הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום.

      אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו." (הדגש שלי, ה.א.).

      ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981).

      52.דעת הרוב מפי כב' השופט י' עמית בעניין אורי דניאל התייחסה אף היא לעניין דרישת תום הלב ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, כאשר בית המשפט חוזר על הדרישה כי תהיה אמונה סובייקטיבית של המתלונן באמור בתלונה, אולם מוסיף תנאי נוסף, אובייקטיבי במהותו, והוא כי החשד המפורט בתלונה יהיה סביר:

      "במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)".

      ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (פורסם בנבו, מיום 14.03.16).

      53. עוד נקבע שלצורך בחינת תום הלב, יש משמעות גם לניסוח הפרסום. במקרה של תלונה למשטרה, תוך שימוש במילים בוטות פוגעניות ומבזות, נקבע כי מדובר בלשון הרע . (ת"א (תא') 49800--/04 רומנוב נ' סגל (מיום 10.5.06), ת"א (קריות) 8318-08-09 אליעזר סגל, עו"ד נ' אברהם שלומי (מיום 8.12.11). באחד המקרים, ת"א (רשל"צ) 4410-02-10 רובינוב נ' אגייב (מיום 25.8.13), הגיש הנתבע תלונה בשלושה מקומות שונים , במשטרה, בלישכת עורכי הדין ובליכשת ההוצל"פ, וטען בהן כי עורך הדין הוא עבריין. נקבע כי מתקיימים היסודות של עוולת לשון הרע. נאמר שם כי יש להזהר שמא הגשת תלונה לרשות מוסמכת תהפוך ל"כלי ניגוח מכוון, שעה שהמתלונן יודע כי לא יינקטו נגדו צעדים כלשהם, תהה התנהלותו ביחס לתונה, אשר תהה".

      54.בהתאם למבחני הפסיקה, כדי שבית המשפט יגיע למסקנה כי התלונה הוגשה בתום לב, על בית המשפט להגיע למסקנה עובדתית כממצא כי הנתבע אכן כתב את הדברים מתוך אמונה כנה. בהקשר זה, לאופן שבו נאמרים הדברים יש משמעות. כך, נטל תום הלב יהיה כבד יותר על מי שניסח את הדברים באופן מתלהם ופוגעני על פני מי שניסח את הדברים בצורה מתונה ומרוסנת. (ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין (פורסם בנבו, מיום 08.02.12).

       במקרה שבפני, ולאור כל האמור לעיל, לא רק שלא הוכח שהפרסום נעשה בתום לב, אלא שלנוכח הוראות סעיף 16 לחוק, חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. זאת, משום שכפי שכבר פורט, הדבר שפורסם לא היה אמת, אבירם גם לא האמין באמיתותו, והוא גם לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם הוא אמת או לא.

      55. דומה שאין צורך להרחיב ולבאר את המשמעות הקשה שיש להגשת תלונה כנגד עורך דין, מבחינה ציבורית ומבחינת החשיפה, על כל המשתמע מכך. ואכן, כב' השופט חשין התייחס לכך באמרו במקרה אחר:

      "רוממות אל בגרוננו. משיחים אנו רבות על כבוד האדם. מדברים אנו על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו...נזכור כי חוק יסוד זה לא בא אך "להגן על כבוד האדם" (כלשון סעיף 1א בו) ולאסור על פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (כלשון סעיף2 ) אלא שהוא מוסיף וקובע כי " כל אדם זכאי להגנה" על כבודו (כלשון סעיף 4)... נוכח כך, ראוי ונכון כי כל אחת מתלונותיה של הנתבעת ביחס לתובע, דהיינו זו למשטרת ישראל וזו ללשכת עורכי הדין, תיבחן בפני עצמה, על בסיס הנקוב בה במפורש, מועד הגשתה, התימוכין שניתנו לה, ותוצאותיה". (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פד"י נב'(3)1.

      56.לצד זאת, נקבע, כי לא בנקל יורה בית המשפט על פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע כאשר מדובר בתלונה שהוגשה למשטרה או ללשכת עורכי הדין, אף במקום שבו התברר, כי מדובר בתלונה שלא היה בה ממש.

      על רקע כללים אלה, יש לבחון את התלונות נשוא התביעה.

      57. בתלונה ללשכת עורכי הדין, אבירם השתמש בביטויים קשים, שבהם ייחס ללוין ביצוע מעשים פליליים וקשירת קשר לביצוע מעשים פליליים. הוא לא הסתפק בתלונה על כך שנעשה, ולו לטענתו, שימוש לרעה בשיק גנוב, או בטענה לפיה השיק לא נבדק כראוי. הוא הוסיף וציין כי "ידוע לי שאתה או מרשך מחזיקים בצ'ק וכן יתכן שיש לכם קשר כלשהו לגניבת כלי הרכב שממנו נלקחו הצ'קים". כל זאת, אף שלא הוכח כל בסיס לקשר כזה.

       

      מדובר בטענות חמורות מאד למעשים פליליים, כנגד מי שמוצא פרנסתו בהיותו עורך דין. אשר על כן, הנטל על אבירם, להראות כי היה תם לב בהגשת התלונה. לאחר ששמעתי את עדותו של אבירם ועיינתי בראיות שהונחו בפני, שוכנעתי כי לא עלה בידו להרים נטל זה.

      58. נכון הדבר, שהייתה לאבירם הזכות לפנות ללשכת עורכי הדין בתלונה ביחס להתנהלות לוין כעורך דין. גם לוין ציין בעדותו כי הגשת תלונה באשר להתנהלותו של עורך דין, היא דבר לגיטימי (עמ' 10, ש' 6-8). יחד עם זאת, כאשר אבירם בחר לייחס ללוין החזקה ושימוש ברכוש גנוב, כשהוא מייחס לו גם קשר לגניבת האופנוע, היה עליו להביא בפני בית המשפט יסוד ראייתי לטענות אלה, מלבד תחושותיו הסובייקטיביות. ראיה כזו לא הוצגה.

      59.אם לא די בכך, ניתן ללמוד על מניעיו של אבירם ועל הלך מחשבתו בעת הגשת התלונה גם מהתשובות שנתן במהלך החקירה הנגדית:

      ש. זאת אומרת, אם הייתי מצליח לשכנע את רוסו להחזיר לך את השיק, אז כנראה שלא אני גנבתי את הרכב ואם לא הצלחתי לשכנע את רוסו ופתחתי תיק הוצאה לפועל אז אני הגנב ועושה שימוש במסמך מזוייף.

      ת. אם אתה היית באותו היום בא אלי ואומר לי שאתה תלך איתי למשטרה להגיש את השיק, לא היינו פה היום. זה הכל (עמ' 18, ש' 29-33).

      60.מסקנתי, אודות חוסר תום ליבו של אבירם מתחזקת גם לנוכח הנתונים הבאים:

      • התברר שאבירם כלל אינו מאמין שלוין קשור לגניבת הקטנוע שלו. הוא טען בסתמיות, כי מי שהצביעה על קשר לגניבת האופנוע, היתה המשטרה (עמ' 13, ש' 24-26).

         

      • במכתב התלונה ללשכת עורכי הדין, ציין אבירם כי הגיש תלונה גם ללשכת ההוצאה לפועל בעוד שבפועל הוא לא עשה זאת. הוא הודה בכך בעדותו (עמ' 12, ש' 21-26). כאשר נשאל מדוע, אם לא הוגשה ללישכת ההוצל"פ תלונה, הוא הציג במכתביו מצג כאילו הוגשה, היתה בפיו תשובה מתחמקת:

         

        ש. כלומר, כאשר כתבת ללשכת עורכי הדין ששלחת עותק להוצל"פ, אז לא אמרת אמת?

        ת. לא. אני העברתי להוצל"פ את מס' השיקים על מנת שידעו את זה. אני לא מבין בניסוחים משפטיים.

        ש. אני מקריא לך את המכתב שצורף ללשכת עורכי הדין. תראה לי ששם כתבת ששם צירפת רק את מס' השיקים.

        ת. לא כתבתי (עמ' 12, ש' 31-33, עמ' 13, ש' 1-3).

        העובדה שאבירם ציין בתלונותיו, ששלח מכתב תלונה גם ללשכת ההוצל"פ, אך בפועל לא עשה זאת, נועדה, כך נראה, כדי להעצים את התלונות וגם עניין זה מחזק את המסקנה שאבירם לא היה תם לב.

      • אבירם טען שמי שהמליץ לו להגיש תלונה בלשכת עורכי הדין, היתה המשטרה (עמ' 13, ש' 26-30). טענה זו כלל לא הוכחה.

         

        61. במקרה שבפני, ולאור כל האמור לעיל, לא רק שלא הוכח שהפרסום נעשה בתום לב, אלא שחזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב, שכן, כפי שכבר פורט, הדברים שפרסם לא היו אמת, ואבירם גם לא האמין באמיתותם, ואפילו לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם הם אמת או לא. אבירם לא הרים את הנטל לסתור חזקה זו. די בכך כדי לחייב את המסקנה שאבירם אינו נהנה מההגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק.

        הפיצוי

        62. לוין דרש פיצוי בסך 100,000 ₪, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. בכתב התביעה ביקש לוין גם לחייב את אבירם בפרסום מכתב התנצלות שהעתק ממנו יישלח ללשכת עורכי הדין, למשטרת ישראל וללשכת ההוצאה לפועל, אולם משלא חזר על דרישה זו גם בסיכומיו, נראה כי זנח אותה.

        63. סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע, כי במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי, שלא יעלה על 50,000 ללא הוכחת נזק.

        לפי הוראת סעיף 7א(ג) לחוק, במשפט בשל עוולה אזרחית, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף (ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.

        מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימלי, לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי עד לרף שקבע המחוקק, ועל פי נסיבות העניין.

        64.במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין סכום הפיצוי נקבע כי:

        "הלכה פסוקה היא כי בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים"

        ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225.

        65.עוד נקבע, כי כאשר מדובר בפיצוי שעה שלא הוכח נזק ממון, יש לתת משקל גם להיקף הפרסום, התנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו, ולנתונים נוספים:

        "הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא ניתן בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה? "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני הפרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".

        רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו, מיום 12.11.06).

        66.גם לעובדה שהתובע הוא עורך דין יש משקל בקביעת שיעור הפיצוי. במקר אחר נקבע כי :

        כאשר מדובר באדם שהוא עורך דין, הרי שהפגיעה בשמו הטוב היא למעשה פגיעה בפרנסתו, שכן המוניטין והשם הטוב הם חלק בלתי נפרד ממקצוע עריכת הדין.." (ת"א(מחוזי י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב הוצאת מודיעין תק-מח 96(1)736.

        67. במקרה שבפני, ולאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ולסכומים שנפסקו במקרים דומים, אני מוצאת להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של- 30,000 ₪.

        התביעה שכנגד

        68. בכתב התביעה שכנגד, טוען אבירם כי לוין ורוסו הפרו כלפיו את חוק איסור לשון הרע, בכך ששלחו אליו את מכתב ההתראה בגין השיק נשוא התביעה ובכך שבהמשך, פתחו נגדו את תיק ההוצאה לפועל לביצוע השיק. לטענתו, בשל מעשים אלה, נגרמה לו עגמת נפש והוא דורש לכן פיצוי בסך 100,000 ₪ ומכתב התנצלות מלוין ומרוסו.

        69. לוין טען להגנתו, כי הן שליחת מכתב ההתראה והן פתיחת תיק ההוצאה לפועל אינם מהווים לשון הרע כנגד אבירם ובכל מקרה לא נעשו במזיד. לטענת לוין על מעשים אלה, חלה ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק.

        רוסו טען בכתב הגנתו, כי ההמחאה נמסרה לו כדין, בתום לב ובתמורה, במסגרת עסקה חוקית. לכן, לטענתו, במעשים המיוחסים לו אין לשון הרע ובכל מקרה חלה במקרה זה ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק.

        70. טענתו העיקרית של אבירם כלפי לוין היא שהוא לא בחן היטב את השיק, וכי הוא פעל לביצוע השיק, על אף שנחשף למסמכים שאבירם שלח לו ואשר יש בהם לטענתו, כדי להראות שהשיק גנוב.

        אני דוחה טענה זו.

        71.המחלוקת, בשאלה אם השיק גנוב או לא, היא מחלוקת שלוין רשאי היה להותיר להכרעת בית המשפט ו/או רשם ההוצל"פ, והוא לא חייב היה לקבל כפשוטה את טענת אבירם או להאמין לאבירם ולטענתו לפיה השיק גנוב. לא ניתן לקבל את טענת אבירם, ולקבוע שבכל מקרה שבו טוען אדם כי שיק שדורשים ממנו לשלם, הוא שיק גנוב, לא יוכל המחזיק לנקוט בהליכים הקבועים בחוק לשם ביצועו של השיק, מבלי לחשוף עצמו לתביעה בעילה של לשון הרע. תוצאה כזו אינה הגיונית, ואינה עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה.

        72.אני מאמינה לעדותו של לוין, ולכך שמעבר לכך שבירר עם רוסו פרטים שונים בקשר לקבלת השיק, הוא בחן גם את הקבלה שניתנה בקשר עם שיק זה, ואפילו שמע מרוסו על פניותיו של אבירם, על ידי איש קשר בשם אודי חיו, להגיע לפשרה בנוגע לשיק. כל אלה מלמדים על כך שלוין נהג באופן סביר. אמנם, אבירם טען כי לא התקיימו מעולם ניסיונות להגיע לפשרה באמצעות אודי חיו, אך בד בבד הוא הודה שפנה לחיו וביקש ממנו לסייע לו בקבלת השיק (עמ' 17, ש' 31-32).

        73. גם העובדה שלא היתה חתימת הסבה של אבירם על השיק, או של יתר האנשים שהשיק עבר לידיהם, אין בה כשלעצמה, כדי לקבוע שלוין פעל שלא כדין בעת שהגיש את השיק לביצוע. אוסיף, כי בעניין זה, נותר הרושם כי רב הנסתר על הגלוי. כך , למשל, התברר שאבירם הסתיר את העובדה שהוא ואחיו, אביחי, היו הבעלים של עסק משותף בתחום הגבינות ונתון זה עלה רק בעדותו של אביחי (עמ' 26, ש' 21-22). טענתו של האח אביחי, לפיה בעסק שניהלו הם לא השתמשו כלל בשיקים, מעוררת תמיהות ואינה מתיישבת, לפחות לכאורה, עם העובדה שהשיק נשא את שמם של שני האחים. יחד עם זאת, איני נדרשת להכריע בשאלות אלה לצורך ההליך שבפני.

        74. לאור דברים אלה, לא ניתן לקבוע שלוין נהג שלא כדין בשליחת מכתב ההתראה או בפתיחת תיק ההוצל"פ.

        75. טענות נוספות שהעלה אבירם כנגד לוין, התייחסו לאופן שבו ניסח לוין את מכתב ההתראה, כאשר לטענתו, לוין ניסח את המכתב במכוון באופן שהועלו בו טענות עובדתיות שאינן נכונות.

        כך טען, שלוין ציין במכתב ההתראה שהשיק חזר מסיבה של "א.כ.מ. (אין כיסוי מספיק), מוגבל, נ.ל.מ/ח-ן סגור", בעוד שעל גבי השיק מופיע כי סיבת ההחזרה היא נ.ה.ב, כלומר, "ניתנה הוראת ביטול". בעניין זה אני סבורה שאכן מדובר בפרט שאינו נכון עובדתית ולוין צריך היה לציין מהי סיבת ההחזרה הנכונה.

        76.לוין הודה שאכן סיבת ההחזרה היתה נ.ה.ב., אך טען כי מדובר בטעות שנגרמה בהיסח הדעת. כך העיד לוין בעניין זה:

        "במסגרת תכנת ההוצל"פ שאני עובד איתה, זו תוכנה מוכרת של חברת מנ"ר, אלה מכתבי התראה הסטנדרטים שיוצאים מהתוכנה, נכון שמופיעות פה כל האפשרויות לחילול השיק, לא כתבו בכתב יד מהי הסיבה הספציפית, אתה בוחר לייחס כאילו כתבתי לו אכ"מ או מוגבל אני מפנה לזה שלא מצויין שום דבר ומצויינות כל האפשרויות" (עמ' 7, ש' 15-18).

        77.אני סבורה כי אין בדברים אלה של לוין כדי לספק הסבר מניח את הדעת לכך שציין במכתב ההתראה סיבות שונות להחזרת שיק, מלבד זו הנכונה. יחד עם זאת, לא מצאתי שמדובר בטעות שישי בה משום לשון הרע, וגם פירסום אין כאן, שכן מדובר במכתב התראה שנשלח לאבירם עצמו, ללא העתקים לגורמים נוספים.

        78. אשר לטענת אבירם, לפיה סעיף 6 למכתב ההתראה, כלל איום כלפיו, כאשר צוין ש"שיק שחולל באי פירעון הינו עבירה פלילית על כל המשתמע מכך". עיינתי בסעיף 6 למכתב ההתראה ולא מצאתי בו איום כלשהו המופנה אל אבירם. בעניין זה, לאור ניסוח הסעיף, מקובל עלי הסברו של לוין לפיו הביטול עצמו אינו מהווה עבירה פלילית, אלא חילול ההמחאה, בהתאם לסעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. טענה זו של לוין לא נסתרה.

        79.למעלה מן הצורך אציין, כי טענה זו של אבירם, לפיה אוים במכתב ההתראה, לא הוזכרה על ידו כלל במסגרת המכתב ששלח ללוין וגם לא בתלונה שהגיש ללשכת עורכי הדין, אלא הועלתה לראשונה רק במסגרת התביעה. מדובר איפה בטענה כבושה, על כל המשתמע מכך.

        80.אבירם נשאל לעניין זה, אך תשובותיו היו מתחמקות והן הותירו רושם לא מהימן:

        ש. תראה לי בתלונה שלך בלשכה שאתה בכלל מתלונן שאני מאיים עליך בהליך פלילי. מפנה לנספח ה' לתביעה. תראה איפה אתה כותב שמאיימים עליך.

        ת. אני מפנה לכך שהתלונה בלשכה נרשמה על ידי אזרח שלא מבין בהגשת תלונות כאלה, שזה אני, ויתכן שצריך לחדש את התלונה.

        ש. בית משפטמה זאת אומרת לחדש את התלונה?

        ת. לפנות ללשכת עורכי הדין הרצית ולקבל הבהרות אם היה מוותר לך להשתמש בשיק או לא. נכון שלא כתבתי בתלונה שאיימו עלי במכתב ההתראה (עמ' 13, ש' 31-35, עמ' 14, ש' 1-2).

        81. טענה נוספת, שהעלה אבירם בקשר למכתב ההתראה, היתה כי המכתב הוצג בפרהסיה בפני גורמים שאינם קשורים לתיק שבפני. בעניין זה טען אבירם שאת המכתב שלח לוין לכתובת הנמצאת ברחוב אחווה 17 בחיפה, שבה הוא אינו מתגורר, אלא הוריו, ולטענתו דבר זה נעשה במזיד וכדי לפגוע בו.

        אני דוחה טענה זו.

        82.התברר שהכתובת שאליה שלח לוין את מכתב ההתראה הינה כתובתו הרשומה של אבירם במשרד הפנים (נספח ט' לכתב ההגנה של לוין) כתובת זו רשומה גם על גבי השיק נשוא התביעה. מעבר לכך, אבירם עצמו ציין כתובת זו על גבי המכתב ששלח ללוין ושאותו הפנה לגורמים השונים, ככתובת מגוריו. ברור איפה שלא נפל פגם בכך שלוין שלח את מכתב ההתראה לכתובת הזו, וכל שכן שלא הוכח שמשלוח התראה לכתובת הזו נעשה במזיד ועל מנת לפגוע. זו הייתה הכתובת הטבעית למשלוח ההתראה.

        83. מעבר לכך התברר כי דברי דואר רבים, הממוענים אל אבירם, מגיעים לבית הוריו ונפתחים שם, ברשותו ובהסכמתו של אבירם. הילה, אחותו של אבירם העידה שהיא נוהגת כדבר שבשיגרה לפתוח מכתבים שמגיעים עבור אבירם (עמ' 21, ש' 19) ובכללם גם מכתבים שמגיעים מלשכת ההוצאה לפועל (שם, ש' 25), וכי היא כלל לא צריכה לקבל ממנו אישור לכך (שם, ש' 21). לכן, לטענתה, גם את מכתב ההתראה נשוא התביעה היא פתחה מבלי שקיבלה אישור מאבירם (עמ' 21,ש' 33). גם לאחר פתיחת מכתב ההתראה, לא שונה הנוהג של פתיחת המכתבים והאחים יודעים שהם מורשים לפתוח מכתבים האחד של השני (עמ' 22, ש' 22-23). אביחי, אחיו של אבירם, אישר את דבריה של הילה. (עמ' 27, ש' 20-23). לא למותר לציין, שהעובדה שעדותו של אבירם בעניין זה סותרת את עדות אחיו ואחותו (עמ' 20, ש' 31), מערערת את מהימנות עדותו של אבירם, ודי לחכימא ברמיזה.

        83. מעבר לכל האמור, העובדה שטענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת התביעה ולא הוזכרה כבר במסגרת המכתב ששלח ללוין ואף לא בתלונות שהגיש, מעוררת חשש שמא, כטענת לוין, זו נטענה רק כדי לשמש משקל נגד לתביעה שהגיש לוין.

        84. באשר לטענות שהעלה אבירם כנגד רוסו, מצאתי כי גם דינן להידחות.

        85. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא מצאתי שרוסו פעל שלא כדין בכך שביקש מלוין לפעול לביצוע השיק. חליף סימון, מי שמסר את השיק לידי רוסו במסגרת עסקה שהתקיימה ביניהם, העיד בפני ומעדותו עולה כי את השיק הוא קיבל מאדם שקנה ממנו ברזל (עמ' 33, ש' 29-36, עמ' 34, ש' 1), וכי הוא מסר את השיק לרוסו על חשבון חוב עבר שהוא חב לו (עמ' 35, ש' 24-25).

        86. מעדות זו לא רק שלא ניתן להסיק שהשיק אכן גנוב, אלא שוודאי שלא ניתן להסיק ממנה שרוסו אמור היה לדעת, או לחשוד, שמדובר בשיק גנוב.

        87.טענותיו של אבירם, בקשר לכשרותה של העסקה בין רוסו לחליף, הן טענות שהיה מקום להעלותן במסגרת התנגדות לתביעה השטרית, ואין לקבל את טענת אבירם, לפיה נקיטת הליכי הוצל"פ, בנסיבות האלה, יש בה משום לשון הרע כלפיו.

        88.העובדה, שהתביעה השטרית נדחתה, אין בה כדי ללמד כי מדובר היה בהליך סרק.

        89.לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לוין ורוסו פעלו כדין ולכן אין במשלוח מכתב ההתראה, או בפתיחת תיק ההוצל"פ, משום לשון הרע.

        90. אם לא די בכל האמור, הרי שחלה על פתיחת תיק ההוצל"פ ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק.

        91.סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קובע כך:

        "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

        ...

        (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור..."

        92.סעיף 13(5) מעניק הגנה לא רק לפרסום על ידי בעלי סמכויות שיפוטיות, אלא גם לבעל סמכות מעין שיפוטית, וכן לפרסום על ידי בעל דין או בא כוחו שנעשה תוך כדי דיון בפני בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית (שנהר, לעיל, בעמ' 198).

        93.בית המשפט העליון קבע כי החסינות, המוענקת לפרסום תוך כדי הליך משפטי, היא מוחלטת, ללא קשר לתוכנם של הדברים. עוד קבע בית המשפט העליון, כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה גם על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע״פ 364/73 זיידמן נ׳ מדינת ישראל, (פורסם בנבו, מיום 15.7.74)).

        94.ההגנה חלה לכן גם על שליחת מכתבי התראה לפני נקיטת הליך משפטי, ובלבד שהמכתב קשור באופן ברור להליך הקונקרטי שנפתח לבסוף (רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' זקס (פורסם בנבו, מיום 28.8.11)). ההגנה גם אינה מותנית בדרישה של אמיתות הפרסום או תום לב (רע"א 1104/07 עו"ד פואר חיר נ' גיל, (פורסם בנבו, מיום 19.8.09)).

        95.כמו כן, בפסיקה נקבע לא אחת כי פתיחת תיק הוצל"פ כלולה אף היא בהגנת סעיף 13(5). (ראו למשל ת"א (חיפה) 45933-09-12 סמי חמיד נ' לפאפון תקשורת בע"מ .פורסם בנבו, מיום 28.5.16), ת"א (פ"ת) 3136-11-11 יאנינה ברויטמן נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (פורסם בנבו, מיום 9.6.13), תא"מ (ת"א) 33022-04-11 עמי אביעד נ' יובל יעקב כהן (פורסם בנבו מיום 27.9.11), ת"ק (נתניה) 15055-10-13 שלמה גרינברג נ' משרד עו"ד חן עופר – ויקטור פישר (פורסם בנבו, מיום 28.5.14)).

         

        96.משכך, אין לראות בשליחת מכתב ההתראה ופתיחת תיק ההוצל"פ בנסיבות העניין, כמקימה לאבירם עילת תביעה מכח חוק איסור לשון הרע.

         

        סוף דבר

        97.אני מחייבת את אבירם לשלם ללוין, סכום של 30,000 ₪.

        אבירם יישא, בנוסף, גם בהוצאותיו של לוין בגין שתי התביעות (אגרות, מסירות ושכר עדים), וכן בשכ"ט עו"ד ללוין, בסכום של 7500 ₪.

         

        98. אני דוחה את התביעה שכנגד . אבירם יישא בהוצאות רוסו בגין תביעה זו, ובשכ"ט עו"ד לרוסו, בסכום כולל של 5000 ₪.

         

        המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

         

        ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ט, 17 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

         

        Picture 1

         

         


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ