חברה ישראלית נתבעה לשלם הלוואה שנטלה חברת האם שלה מקרן הפועלת בניו-יורק. 5 שנים של הליכים בישראל השיגו לקרן את מבוקשה.
בית משפט השלום בפתח תקווה חייב באחרונה את Inrob הישראלית לשלם לקרן השקעות ניו-יורקית יותר מ-2 מיליון שקל. השופטת שלהבת קמיר-וייס הסתמכה על עמדת מומחה למשפט ניו-יורקי שסבר כי חברת האם של Inrob הפרה את התחייבויותיה כלפי הקרן ולכן החברה הישראלית, שעֲרְבָה לעסקה, צריכה לשאת בתשלום.
בשנת 2007 ביקשה Inrob הישראלית, העוסקת בייצור מערכות אלקטרומכניות, לגייס הון זר. היא הקימה לשם כך חברת אם בארצות הברית בשם Inrob Tech, שהצליחה לגייס 3 מיליון דולר, 250 אלף דולר מתוכם כהלוואה מקרן ניו-יורקית בשם Turk International Fund.
עד יולי 2008 הועברו לקרן החזרים של כ-103 אלף דולר בצורת מניות, אבל מאז הפסיקה חברת האם את ההחזרים. פניותיה של הקרן זכו להתעלמות גורפת, ולאחר שהתברר לה כי חברת האם נמחקה מרשם החברות בארצות הברית, היא הגישה תביעה נגד Inrob הישראלית כמי שחתמה על ערבות להחזר ההלוואה.
בתביעה, שהוגשה ב-2012, ביקשה הקרן לכסות את החוב שהצטבר כבר לכ-2 מיליון שקל. הנתבעת, מצידה, התגוננה בשלל טענות, בהן כי התביעה הוגשה בישראל כדי להתחמק מלנהל את הדיון בארצות הברית נגד חברת האם, וכי חברת האם כבר שילמה את כל החוב.
מימוש ערבות לפי ניו-יורק
טענה נוספת שהעלתה היא שעל פי תנאי הערבות המחלוקת צריכה להיות מוכרעת לפי הדין הניו-יורקי, ולא הישראלי. השופטת קמיר וייס קיבלה טענה זו ובהתאם, הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת מומחה מטעמו. אלא שחוות הדעת היו כה שונות זו מזו, שהשופטת החליטה למנות מומחה מטעם בית המשפט שיחווה את דעתו באופן אובייקטיבי.
מומחה זה העביר חוות דעת מפורטת שממצאיה הן כי חברת האם הפרה את התחייבויותיה בכמה מובנים.
כך למשל, הנתבעת טענה שלא שילמה את ההחזרים בטענה שהתובעת היא זו שהייתה אמורה לפנות אליה ולהודיע כיצד היא מעוניינת לקבל את ההחזרים – במניות או במזומן. אך המומחה סבר כי התנהלות זו לא פטרה את החברה מהחזר ההלוואה, ובכל מקרה היא בהחלט יכולה הייתה ליצור קשר יזום עם התובעת כדי לברר באיזו דרך היא מעדיפה את התשלום.
המומחה מצא בנוסף כי חברת האם אף לא שמרה עתודה מספקת של מניות להקצות לתובעת במידת הצורך – כפי שהתחייבה כלפיה.
לסיכום המומחה סבר כי התגבשו התנאים לחיוב הנתבעת, כערבה, לשלם לתובעת את מלוא הסכומים שחברת האם לא שילמה.
השופטת קמיר-וייס ציינה בפסק הדין שהוציאה בתחילת החודש (מאי) כי "חוות הדעת לא קועקעה בחקירה הנגדית" והיא אימצה אותה.
השופטת סברה כי בסופו של דבר "הדברים הינם פשוטים בתכלית הפשטות. חברת האם של הנתבעת נטלה הלוואה, שילמה את חלקה וחדלה לשלמה". בדיוק בשביל זה הנתבעת הוחתמה על ערבות לחוב. אולם "משנדרשה לשלם, בחרה הנתבעת לדחות את הקץ וניסתה לפזר מסך עשן באמצעות טענות ותואנות שונות...".
אלא שמומחה בית המשפט הבהיר "באורח חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים" כי הנתבעת צריכה לעמוד בערבותה. בנסיבות אלה, השופטת קיבלה את התביעה במלואה. בנוסף להחזר שנתבע חויבה הנתבעת בהוצאות משפט גבוהות של 150 אלף שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד ד"ר הראל ארנון, עו"ד צפנת נורדמן
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יריב שי ישינובסקי, עו"ד דורית קרני
עו"ד אבי מורה
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין