לכאורה לא מדובר ב"כוח עליון", אבל זה לא אומר שצריך לשלם כרגיל. לשני הצדדים מומלץ להתגמש
המחוקק התייחס לעניין של הפרת חוזה מטעמים של "כוח עילון" בסעיף 18 (א) חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970:
"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."
הפסיקה הישראלית (בפס"ד כץ נ' מזרחי) קבעה שעל מנת שהסעיף ייכנס לתוקף, המקרה צריך לעמוד בשלושה תנאים:
- שקרתה התרחשות מסוימת בין חתימת החוזה לבין קיום החוזה בפועל – שלא מאפשרת לצדדים או לצד אחד לפחות לקיים את החוזה באופן שסוכם מראש.
- שמדובר בהתרחשות שלא ניתן היה לצפות בזמן כריתת החוזה. לדוגמה, מלחמה שלא מאפשרת לאחד הצדדים לספק את הסחורה.
- שהמקרה אינו בשליטת הצדדים. כך לדוגמה, אין לאדם פרטי אפשרות למנוע מלחמה.
לענייננו, הקורונה ותקנות וצווי החירום מאפשרים להורים להפר חוזה עם הגן?
אם החוזה בין הצדדים מסתמך על הדין הכללי, ושותק בכל הקשור לקביעת מצבי סיכול או כוח עליון, התשובה היא לכאורה לא. כבר נפסק הלכה למעשה שגם מלחמה היא עניין צפוי.
בקשר לקורונה, כבר היו מומחים שאמרו בעבר שיבוא היום שבו תגיע מחלה מדבקת מסתורית והמשק יאלץ להתמודד איתה, ואף הוכנה תוכנית ממשלתית להתמודדות כזאת. לכן, אי אפשר לטעון שלא ניתן היה לצפות מראש אירוע כזה.
לכן, אם הצדדים חתמו על חוזה לאספקת שירותי גן פרטי למשך תקופה מסוימת מבלי להתייחס לאפשרות של סיכול החוזה בשל מחלה מדבקת – החוזה תקף, ואין בידי ההורים טענה משפטית חוזית חזקה.
גם לגננות לא כדאי להתעקש
יחד עם זאת, המחוקק הוסיף וקבע בסעיף 18(ב) לאותו חוק, כי "במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו".
כך, בפס"ד רגב נ' משרד הביטחון קבע בית המשפט כי כאשר אדם עומד על קוצו של יוד ודורש לקיים את החוזה על אף שהוא יודע שסיכול החוזה לא היה באשמת מי מהצדדים, זה יכול לעלות לכדי הפרה של כלל חשוב בדיני חוזים – חוסר תום לב בקיום החוזה.
גם לעמדת המועצה הישראלית לצרכנות, "החלטות הממשלה להשבית את מוסדות החינוך בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, משנה את תנאי החוזה שבין הצדדים באופן יסודי ומקימה לצרכנים טענת סיכול, ולא ניתן לדרוש מהצרכנים לשאת בתשלומים בתקופת ההשבתה שכן בשל הנסיבות החדשות והבלתי צפויות לא ניתן לקיים את החוזה כפי שהוסכם. לעמדת המועצה, ההשבתה מהווה אירוע קיצון בלתי צפוי ומאחר שלא ניתן השירות שעליו הצרכנים שילמו, אין לחייב אותם בתשלום, ולעמדתה, עמידה על מימוש החוזה היא התעקשות חסרת תום לב."
לדעתי, המועצה הישראלית לצרכנות טעתה, שכן עמדתה נוגדת את הפסיקה המחייבת ואת לשון החוק. אולם, בהחלט יכול להיות בסיס לטענה של המועצה לצרכנות שעמידה דווקנית למימוש החוזה על כל היבטיו (קרי: תשלום מלא עד סוף השנה) היא התעקשות חסרת תום לב.
אי אפשר להתעלם מההוצאות של הגנים
לפני שדורשים תשלום מלא בגין ימי החסר, על הנהלת הגן לשקול היטב את אי היכולת לספק את השירות, ואת העובדה שגם היא לא חייבת לשלם כל מיני הוצאות משתנות כמו אוכל, תרבות, ציוד וכדומה.
מצד שני, ההורים לא יכולים להתעלם מכך שהנהלת הגן כבולה בהוצאות קבועות כמו שכירות, ארנונה, חלק משכר הצוות, ועוד.
יש לציין כי ברוב הגנים הפרטיים מסוכם מראש כי בחודש ניסן יש פחות לימודים, בפסח ובימים שלפני ואחרי החג ומדובר על פחות מחודש. לכן, נכון לעת כתיבת שורות אלו, טרם הגענו לשלב שבו ניתן לבחון את סוגיית ביטול כל החוזה עד סוף תקופת החוזה.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין