ארבע חברות סלולר עתרו לבג"ץ בבקשה שיורה למדינה להימנע מפינוי מתקני התקשורת במאחז, עד שתוכרע שאלת הבעלות החלקה בה הם מצויים. נקבע כי לא ניתנה לחברות הזדמנות להשמיע את דבריהן במסגרת הליך פינוי המאחז, ועל כן הבקשה התקבלה.
בין השנים 2001 ל-2011, הוצבו על אדמות דיר דבואן, שבו היה מצוי בעבר מאחז מגרון, ארבעה מתקני תקשורת המשרתים את חברות הסלולר פרטנר, פלאפון, סלקום והוט מובייל.
לשאלות על פינוי מבנים:
פנו ל-עו"ד תכנון ובנייה
מתקני התקשורת, הכוללים מבנים ואנטנות, נבנו ללא היתרי בנייה, וצווי הריסה שהוצאו לחלק מהמתקנים מעולם לא מומשו.
בשנת 2011 קבע בג"ץ כי על המדינה לפנות את מאחז מגרון, אך קיבל את בקשתם של מספר תושבים להימנע מלפנותם באופן זמני משלוש חלקות במאחז, שעל אחת מהן מצויים מתקני התקשורת. בנוסף, ב-2014, עתרה חברת "אל וואטן" לבית המשפט המחוזי בירושלים, בטענה כי רכשה זכויות בחלקה בה מצויים המתקנים וביקשה מהמדינה להימנע מפינויים עד להכרעה בשאלת הבעלות בחלקה.
במהלך הדיון בעתירה גם המדינה ביקשה לעכב את מועד פינוי המתקנים אך זאת עד למציאת אתר חלופי. בית המשפט נענה לבקשה. במרץ 2015, ימים ספורים לפני פקיעת הצו של ביהמ"ש, פנו חברות הסלולר לבג"ץ בבקשה להצהיר כי צו פינוי המאחזים לא יחול על המתקנים.
לטענתן, הן כלל לא היו צד להליכים המשפטיים הקשורים למאחז, ולכן לא ניתנה להן ההזדמנות להשמיע את טענותיהן בפני בתי המשפט. בנוסף, טענו החברות כי ההליכים המשפטיים העיקריים בכלל לא היו קשורים למתקנים, ומכאן שאין מקום להרוס אותם.
לחלופין, הן טענו כי המתקנים מספקים שירות סלולרי באזור רגיש מבחינה בטחונית, ומשכך, ישנה הצדקה תכנונית לקיומם. משכך, הן ביקשו שוב לעכב את הפינוי עד להכרעה בזכויות הקניין בחלקה.
המדינה התנגדה לבקשה ודרשה לדחות אותה על הסף. היא טענה כי המבקשות הסתירו מבית המשפט כי כבר הגישו בקשה להעתקת מתקני התקשורת לאתרים חלופיים, כך שהם ממילא לא יהרסו.
לדבריה, החברות קיבלו צווי הריסה, וחרף עובדה זו, לא ביקשו להצטרף להליך המשפטי העיקרי ולכן הן איבדו את זכותן לטעון בנושא. עם זאת, הציעה המדינה לעכב את הפינוי עד לדצמבר 2015.
המבקשות הסכימו להצעה לעכב את הפינוי אך טענו כי צווי ההריסה לא הומצאו להן כדין. לטענתן, בעלי הדין השונים היו צריכים לצרף אותן להליכים ואין לזקוף זאת לחובתן.
הפינוי לא קשור למתקנים
נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור הגיעה למסקנה שלצו המשפטי בהליך העיקרי לפינוי המאחז אין תוקף כלפי מתקני התקשורת.
השופטת הסבירה כי מתקני המתקשורת לא נחשבו כחלק מהמאחז, וכלל לא נועדו לשרת את תושביו אלא לאפשר קליטה סלולארית באזור.
עוד ציינה כי נקודת המוצא היא כי יש לצרף להליך משפטי כל צד שעלול להיפגע באופן ממשי מתוצאותיו, וכי נטל הצירוף מוטל על העותרים השונים ולא על חברות התקשורת. בנוסף, היא קבעה שהמדינה לא הוכיחה ששלחה לעותרות את צווי ההריסה.
לפיכך, השופטת קיבלה את בקשת החברות, אם כי הבהירה שקביעתה אינה מונעת מהמדינה לפתוח בכל הליך ביחס למתקני התקשורת, תוך שהדגישה את העובדה שהמתקנים הוקמו ללא היתר.
השופטים צבי זילברטל ואורי שהם הצטרפו לפסק הדין. לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ העותרות: עו"ד גיא צפריר, עו"ד יעקב כהן, עו"ד תמר מנדל, עו"ד יובל גיא, עו"ד אברהם משה סגל, עו"ד תם כהן
- ב"כ המשיבים: עו"ד ענר הלמן, עו"ד מיכאל ספרד, עו"ד אנו דעואל לוסקי
* עו"ד יונה וינדר עוסק בדיני תכנון ובנייה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין