העירייה לא טרחה לבדוק פרטים בסיסיים לגבי הנכסים שצברו את חובות העתק לאורך 12 שנים וזו הסיבה שבגינה בית משפט השלום בתל-אביב דחה את התביעה שהגישה נגד יורשי הבעלים שלהם "לכאורה".
מרבה נכסים מרבה דאגות: שלושת ילדיו של תושב תל אביב שנפטר בנובמבר 2005 ירשו את נכסיו ועשור לאחר מכן נתבעו לשלם לעיריית תל-אביב חובות ארנונה של כחצי מיליון שקל שרבצו על דירותיו בדרום העיר.
העירייה טענה כי למנוח היו 3 דירות ברחובות בנטוב, גרינבוים וקורקידי, שלא שולמו עבורן דמי ארנונה משנת 1995. כיום, היורשים משכירים את הדירות הללו ונהנים מפירות דמי השכירות.
העירייה התבססה על חוק הירושה שקובע כי יורש עיזבון שנכלל בו נכס בעל ערך כלכלי אחראי לשלם את החובות שרובצים עליו, לפחות עד לגובה שוויו.
אך היורשים דחו את טענות העירייה. הם טענו כי על התביעה חלה התיישנות שכן היא הוגשה כ-8 שנים לאחר שהעירייה פנתה אליהם וכ-11 שנים לאחר מות אביהם.
לגופו של עניין הם טענו כי לא זכו אף לא בנכס אחד בעל ערך או שווי כלכלי משום שאביהם אף פעם לא היה הבעלים החוקיים של הנכסים.
קודם כל, הם טענו שהנכסים ברחוב בנטוב וגרינבוים הם למעשה אותו נכס, שבשנות החוב הרלבנטיות (1995-2007) אביהם פלש אליו. הנתבעים טענו כי הם פנו בעצמם לבירור חובותיהם וזכויותיהם בנכס בהתחשב במצבו המורכב וב-2010 ועדת הערר של העירייה החליטה שכלל אינה מוסמכת לדון בנכס שכן הוא שייך לרשות הפיתוח.
לפיכך, אם העירייה רצתה תשלום ארנונה על הנכס הזה, מן הראוי היה שתפנה לבעליו החוקיים – רשות הפיתוח.
לגבי הדירה ברחוב קורקידי היורשים טענו שהמנוח העביר להם את הבעלות עליה בעודו בחיים, ולכן היא לא נכללה בעיזבונו כך שחוק הירושה לא חל עליה.
אין ערך כלכלי
למרות שבתחילה נראה שטענת היורשים להתיישנות מצדיקה את דחיית התביעה, השופטת הבכירה אושרי פרוסט-פרנקל הסבירה שתקופת ההתיישנות לא נקטעה, הואיל והעירייה לא קפאה על שמריה והמשיכה להתריע ביורשים על החובות שנצברו במשך השנים, ממש כפי שהתריעה באביהם.
בנוסף, היורשים כמו אביהם, היו מודעים לחוב: הם נפגשו עם נציגי העירייה בעניינו ב-2008 והגישו ערר לגביו. השופטת הדגישה שכל פעולה שנוקטת העירייה לצורך יידוע בעניין חוב "מאפסת" את תקופת ההתיישנות ולפיכך – התביעה נגד היורשים לא התיישנה כלל.
אך דחיית טענת ההתיישנות לא סתמה את הגולל על טענות ההגנה. השופטת קיבלה את הטענה שהנכס ברחובות בנטוב-גרינבוים הוא נכס אחד בשלב הראשון ובשלב השני קבעה כי לעירייה אין עילה חוקית לגבות את חובות הארנונה משנים עברו מהיורשים.
אמנם, עצם העבודה שרשות הפיתוח היא בעלת הנכס אינה מונעת מהעירייה לגבות ארנונה מהמחזיקים, אולם במקרה הזה לא התקיים תנאי משמעותי שכן הנכס הזה לא נחשב ל"זכות בעלת ערך כלכלי" שמחייבת את יורשיו בחובותיו.
"ככל שהייתי קובעת כי הנתבעים אכן ירשו זכות בעלת ערך כלכלי לאור פלישת המנוח לנכס", כתבה, "היה בכך תמריץ פסול, לעודד פולשים לפלוש למקרקעי ציבור שכן 'זכות הפלישה' שלהם תעבור ליורשיהם".
באשר לדירה בקונקרידי, הנתבעים הוכיחו שהיא הועברה אליהם כשהמנוח עוד היה בחיים, שלא כחלק מהירושה, ולכן גם על דירה זו לא חלק חוק הירושה.
לאור הדברים האמורים השופטת דחתה את תביעת העירייה וחייבה אותה בהוצאות משפט של 10,000 שקל.
* עו"ד אברהם ויזל עוסק בתחום הרשויות המקומיות לרבות מיסוי עירוני וארנונה.
** עורך הדין לא ייצג את הצדדים בתיק.
- שמות באי כוח הצדדים, עורכי הדין, לא אוזכרו בפסק הדין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין