אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עירית תל-אביב-יפו נ' גדליהו ואח'

עירית תל-אביב-יפו נ' גדליהו ואח'

תאריך פרסום : 29/08/2017 | גרסת הדפסה

תא"ק
בית משפט השלום תל אביב - יפו
59705-07-15
20/08/2017
בפני השופטת:
אושרי פרוסט-פרנקל

- נגד -
תובעים:
עירית תל-אביב-יפו
נתבעים:
1. שלמה גדליהו
2. אברהם גדליהו
3. ברכה ליג'ן

פסק דין
 

 

  1. בפני תביעה כספית על סך 407,886.48 ₪ שהגישה עיריית תל אביב יפו נגד יורשי המנוח גדליהו אהרון ז"ל (להלן: "המנוח"), מר שלמה גדליהו (להלן: "הנתבע 1"), מר אברהם גדליהו (להלן: "הנתבע 2") וכן הגב' ברכה ליג'ן (להלן: "הנתבעת 3") (ביחד יכונו להלן: "הנתבעים") בדרך של תביעה בסדר דין מקוצר, וזאת בגין חיובי ארנונה שלא שולמו לכאורה על ידי המנוח.

  2. פסק דיני זה ניתן לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשת הרשות להתגונן, בתצהירים שהגישו הצדדים, בפרוטוקול הדיון שנערך בפני ביום 17.7.2017 ובסיכומים שהגישו הצדדים.

     

    א. המסגרת העובדתית

  3. על פי צו קיום צוואת המנוח מיום 18.7.2006 יורשיו של המנוח הם הנתבעים בחלקים שווים.

  4. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי בספרי התובעת נרשם המנוח כמי שהחזיק בנכס ברח' מרדכי בנטוב 40 בתל אביב (להלן: "הנכס") החל מיום 1.4.1970 ועד ליום 1.1.2007, ולא שילם לכאורה לתובעת חיובי ארנונה בגין התקופה שבין חודש נובמבר 1995 ועד ליום 1.1.2007 (להלן: "החוב").

  5. התובעת טענה כי נקטה במרוצת השנים הליכים רבים נגד המנוח ונגד הנתבעים בגין החוב על הנכס, באופן שעצר את מירוץ ההתיישנות, ובכל מקרה הנתבעים ידעו על קיום החוב נשוא התביעה לאור הודעות חוב ששלחה התובעת בימים 14.2.2002, 13.6.2002, 12.12.2002, 2.3.2003, 14.4.2003, 20.5.2003, 22.6.2003, 24.8.2003, 7.10.2003, 29.10.2003, וביום 2.11.2003. ביום 8.1.2008 נערכה פגישה עם הנתבעים 1-2 במשרדי התובעת בנוגע לחוב נשוא התביעה.

  6. ועוד, וכפי שיפורט להלן, ננקטו הליכים נגד עיזבון המנוח, כגון רישום עיקולים, הוצאת מטלטלין, עיקולי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי במהלך השנים 2001, 2002, 2005-2007, 2012 ו-2014.

  7. לטענת התובעת, המנוח שילם בהסדר חלקי את החוב עם שוברים החל מחודש אוגוסט 2002, בעקבותיו נמסרו לו 10 שוברים לתשלום בסך 200 ₪ כל אחד, אך שילם רק סך של 1,500 ₪, וכן שולם סך של 1,750 ₪ בחודש מאי 2006.

  8. על פי כתב התביעה, בהתאם לסעיף 128 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), חייבים הנתבעים כיורשיו של המנוח בחובות עיזבון המנוח שלא סולקו עד כדי שוויו של כל העיזבון בזמן החלוקה.

  9. התובעת טענה בהקשר זה כי המנוח התגורר בנכס הנמצא ברח' גרינבוים 16, תל אביב, וכיום נכס זה מושכר על ידי הנתבעים 1-2 לצדדים שלישיים והם נהנים מהתמורה המתקבלת מכך. עוד נטען כי המנוח נרשם ערב מותו כמחזיק בנכס, וכיום נכס זה מושכר על ידי הנתבע 2 לצדדים שלישיים. בנוסף, זמן קצר לפני מותו התגורר המנוח ביחד עם אשתו בנכס הנמצא ברח' קורקידי 4, תל אביב, וכיום הזכויות בנכס זה רשומות על שם הנתבעים 1-2 בחלקים שווים, לאחר שזכויות אלו הועברו להם לכאורה על ידי המנוח ואשתו.

  10. הנתבעים טענו במסגרת הבקשה לרשות להתגונן כי הזכויות הבלבדיות שהיו למנוח היו מתוקף היותו מחזיק בנכס, אשר כלל דירת מגורים ומבנה הרוס בחצר, אשר שימש כנגריה והופעל עד שנת 1995 על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנגריה"). לימים, הנגריה הנטושה התפוררה והפכה למטרד, והיא נהרסה על ידי התובעת בשנת 2008.

  11. כאן המקום לציין כי הנתבעים הגישו ערר בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית בקשר לחוב הנטען. ועדת הערר קבעה בהחלטתה מיום 21.3.2010 כי אין היא המותב הראוי לדון בטענות התובעת בקשר לחבותם של היורשים לחוב הנטען של המנוח, וכן קבעה כי החל מיום מותו של המנוח ועד ליום הריסת הנגריה בתחילת שנת 2008, הנתבעים לא החזיקו בנכס, משמדובר כנראה בנכס שלא נעשה בו שימוש תקופה ארוכה. בעקבות החלטת הערר, הודיעה התובעת לב"כ הנתבעים במכתב מיום 12.5.2010 כי רשות הפיתוח נרשמה כמחזיקה בנכס החל מיום 1.1.2007.

  12. הנתבעים טענו כי המנוח החזיק והשתמש בנגריה עד לשנת 1988, ולאחריו עד שנת 1995 עבד בנגריה כשכיר בלבד של הנתבע 1, אז הפסיק הנתבע 1 את השימוש בנגריה, והחזקה הוחזרה לבעלים של הנכס הרשום ברשם המקרקעין, רשות הפיתוח. בהתאם לכך נטען כי כל דרישת תשלום עבור הנגריה לתקופה שבין 1995 ועד 2006 כולל, הייתה אמורה להיות מופנית כלפי רשות הפיתוח.

  13. הנתבעים טענו גם כי התביעה התיישנה כאשר המנוח נפטר בחודש נובמבר 2005 והתביעה הוגשה רק בחודש יולי 2015, דהיינו כ-11 שנים לאחר פטירת המנוח.

  14. הנתבעים טענו כי הדירה ברח' גרינבוים 16 היא בעצם הדירה ברח' בנטוב, וכאמור לא היה למנוח זכות קניינית בדירה זו, ובעליה היא הרשות לפיתוח. בקשר לדירה ברח' קורקידי, היא אינה חלק מעיזבון המנוח, היות שהזכויות בה הועברו לנתבעים 1-2 עוד בחייו של המנוח.

     

    ב. טענותיהם המשפטיות של הצדדים בתמצית

    טענות התובעת

  15. ראשית, התובעת טענה כי יש לדחות את טענת הנתבעים להתיישנות התביעה. לטענתם, ההלכה בעניין התיישנות חוב ארנונה קובעת כי די בנקיטת הליך מנהלי אחד כדי לאפס את תקופת ההתיישנות. בעניינינו ננקטו שורה של הליכים נגד עיזבון המנוח מאז שנת 2001 ועד סמוך להגשת התביעה דנן, אשר כללו דרישות חוב, עיקולי מטלטלין ועיקולי בנקים.

  16. התובעת טענה כי הנתבעים ביקשו צו קיום צוואה לראשונה בשנת 2014, ולכן רק החל ממתן צו קיום הצוואה חולק עיזבון המנוח והתגבשה עילת התביעה בעניינם. על כן, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הוצאת צו קיום הצוואה.

  17. עוד נטען כי יש להתייחס להתיישנות החוב ביחס למוריש. דהיינו, אם החוב של המנוח לא התיישן, אין למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו הוגשה התביעה נגד הנתבעים, אלא מהמועד בו התגבשה עילת התביעה נגד הנתבעים, יום חלוקת עיזבון המנוח.

  18. התובעת טענה כי יש גם לדחות את הטענה כי הנתבעת 3, בהיותה תושבת חוץ, לא ידעה לכאורה על החוב ו/או ההליכים נשוא התביעה, משידיעתה אינה רלוונטית לאור העובדה כי העילה נגדה ונגד הנתבעים התחילה רק ממועד חלוקת העיזבון, דהיינו הוצאת צו קיום הצוואה.

  19. שנית, התובעת דחתה את טענות הנתבעים כי המנוח לא החזיק בתקופה הרלוונטית לתביעה בנכס. התובעת טענה כי בהתאם להלכה הנוהגת לא ניתן לתקוף שומות מס סופיות בבית משפט, וכי נסיבות המקרה דנן לא מצדיקות שימוש בטענת "אינני מחזיק".

  20. בנוסף, נטען כי המנוח ידע היטב על חיוב הארנונה, וגם הנתבע 1 השיב בחקירתו כי ככל שלא היה שוכר בנכס, הוא היה נדרש לשלם את הארנונה על הנכס. בכך לא עמדו הנתבעים בנטל, המוטל עליהם לכאורה, כי המנוח לא ידע על קיומו של החוב.

  21. התובעת טענה כי הודאתו של הנתבע 1 בחקירתו כי המנוח התעקש שלא לנתק את הנכס מזרם החשמל, מלמדת על קיומה של החזקה בנכס בתקופה הרלוונטית. בנוסף, החלטת ועדת הערר נגעה לשנים 2007 ואילך, ואין היא רלוונטית לטענות בנוגע לתקופה נשוא התביעה דנן.

  22. הנתבעים לא הציגו כל ראיה בפני בית המשפט כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, בין השנים 1995-2006, היה הנכס לא ראוי לשימוש ו/או מצבו של הנכס ככלל.

  23. עוד נטען כי טענת הנתבעים כי המנוח ערך כביכול עם התובעת הסדר לסילוק סופי ומלא של החוב הינה הרחבת חזית פסולה, וטענה זו נטענה בעלמא על ידי הנתבעים.

  24. שלישית, התובעת טענה כי בהתאם לסעיף 128 לחוק הירושה, הוכחת שוויו של העיזבון ומה שהיורש קיבל בפועל מן העיזבון מוטל על היורש, דהיינו על הנתבעים. בכך לכאורה כשלו הנתבעים, משום שטענתם כי לנכס המוחזק בפלישה אין ערך ממשי הינה טענה סתמית שלא גובתה בנתונים ו/או בעובדות.

  25. בנוסף, הנתבעים בעצמם סבורים ומאמינים כי הם עשויים לקבל פיצוי מרשות הפיתוח, ועל כן הם סבורים כי לזכויותיהם על הנכס יש ערך ממשי. יתירה מזאת, הוכח כי הנתבעים משכירים את דירת המגורים של המנוח ברח' בנטוב. בהקשר זה נטען כי אין רלוונטיות לטענה כי במרוצת השנים נתנו הנתבעים לאדם שלישי להתגורר בדירת המגורים ללא תמורה.

     

    טענות הנתבעים

  26. הנתבעים טענו כי הנגריה בה עוסקת התביעה דנן הינה "חורבה" שהשימוש בה הופסק כבר בשנת 1995, וזאת גם על בסיס התמונות שצולמו על ידי נציגי התובעת בשנת 2008.

  27. נטען כי נציגי התובעת הגיעו להסכמות עם המנוח בשנת 2002 כי חובו של המנוח בגין הנכס ישולם בתשלום חודשי של 200 ₪ בפריסה של 10 תשלומים, וזאת בהתחשב במצבו של הנכס באותה עת ובהתחשב במצבו הרפואי הקשה של המנוח. המנוח הספיק לשלם 1,500 ₪ ובמאי 2006 שילמו הנתבעים סך של 1,750 ₪ לסגירת החוב. העדה מטעם התובעת לא הצליחה להשיב לשאלות בקשר להסדר לעיל עם המנוח והתשלומים ששולמו בגין הסדר זה, ומהדברים לעיל עולה כי המנוח והנתבעים שילמו את חובו של המנוח בהתאם להסדר אליו הגיע עם התובעת.

  28. הנתבעים טענו כי עיזבון המנוח לא כלל נכסים בעלי שווי כלכלי, והמנוח התגורר כפולש בבית הבנוי על מקרקעי רשות מקרקעי ישראל.

  29. הנתבעים טענו כי מדובר בחוב המתייחס לתקופה שבין חודש נובמבר 1995 ועד ליום 1.1.2007, ומאחר והתביעה הוגשה רק בחודש יולי 2015, הרי שעברו מעל ל-8 שנים ממועד התגבשות החוב. ברע"א 187/05 נקבע כי דיני ההתיישנות חלים על תביעה לתשלום ארנונה כאשר התביעה מתאפיינת בסממנים אזרחיים מובהקים, ובעניינינו נתבע חוב כספי והתביעה הינה בעלת מאפיינים אזרחיים, ולכן חלות הוראות חוק ההתיישנות ודין התביעה להדחות על הסף. נטען גם כי דין התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות מחמת התיישנות ממילא, היות שגם התובעת הודתה לכאורה כי לא ננקטו הליכים כלפי הנתבעת 3.

  30. הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, לנוכח העובדה שהמנוח נפטר בשנת 2005, ביחס לעיזבון המנוח הוצא צו קיום צוואה בשנת 2006, והעובדה שהתביעה דנן הוגשה רק בשנת 2015, קרי מעל 10 שנים לאחר התגבשות חוב המנוח. נטען כי בניגוד לנטען בסיכומי התובעת, צו קיום הצוואה, על פי לשונו, הוצא כבר בשנת 2006 ולא בשנת 2014.

  31. הנתבעים טענו כי ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי הנתבעים לא החזיקו בנכס, ומשכך ממילא התובעת לא הוכיח חוב ארנונה החל מיום פטירתו של המנוח, דהיינו החל מיום 13.11.2005. ועדת הערר הינה ערכאה מעין שיפוטית ויש לראות בקביעותיה כמעשה בי-דין.

  32. הנתבעים טענו כי אין חולק כי מעמדו של המנוח בנכס היה מעמד של פולש, שהוא אינו יכול להעביר ליורשיו, דהיינו לנתבעים. אין כל חשיבות לעובדה כי הנתבעים נתנו לצד שלישי להשתמש בדירת המגורים שבנכס ושהחל משנת 2015 הם מקבלים תמורה, משמדובר בתשלומים שיכולים להיפסק ואין הנתבעים יוכלו לדרוש אכיפת תשלומים אלו בהתאם לכך, לאור העובדה כי אין להם זכויות בדירת המגורים שבנכס. בהתאם לכך גם יכול להגיע פולש אחר לנכס, והנתבעים יהיו חסרי אונים כלפיו.

  33. נטען כי התובעת מנועה מלטעון כי הנתבעים ירשו את המקרקעין בהם התגורר אביהם המנוח במטרה לזכות בפיצוי כספי מכוח חזקת יורשי זכויות פולש מכוח דוקטרינת "השתק שיפוטי". בע"א (מחוזי תל אביב) 36576-07-15 חייב בית המשפט המחוזי פולשים להתפנות מהקרקע ללא כל פיצוי. בהתאם לכך אין לפולשים כל זכויות במקרקעין, אפילו לא לקבלת פיצוי, ובכלל זה גם לא עבור כל מבנה שבנו במקרקעין. נטען כי לא רק שהתובעת לא הציגה כל ראיה ו/או הוכחה ביחס לשווי הזכות הנטענת על ידם שהנתבעים ירשו לכאורה מהמנוח, הרי שבהליכים לעיל בבית המשפט המחוזי היא הציגה עמדה הפוכה מעמדתה בהליך זה – כי הפולשים אינם זכאים לפיצוי כלשהו.

     

    ג. דיון והכרעה 

  34. שלוש במספר הן הסוגיות בהן נדרשת הכרעה בתביעה דנן. ראשית, יש לבחון האם בדין טוענים הנתבעים כי התביעה דנן מקומה להידחות בהתאם להורות חוק ההתיישנות. שנית, יש לבחון האם התובעת הוכיחה את קיומו של החוב, לרבות את החזקתו של המנוח בנכס בתקופה הרלוונטית. שלישית, יש לבחון האם ישנו ערך כלכלי כלשהו לעיזבון המנוח שחולק לכאורה לנתבעים, ובהתאם לכך האם הנתבעים נדרשים לשלם את חובותיו הלכאוריים של העיזבון לתובעת.

    טענת ההתיישנות 

  35. באשר לטענת ההתיישנות, הנתבעים טענו כי החוב הינו על התקופה שבין נובמבר 1995 ועד לינואר 2007. התביעה נגד הנתבעים הוגשה רק בחודש יולי 2015, ועל כן עברו מעל 8 שנים ממועד התגבשות החוב ועד מועד הגשת התביעה, ועל כן לכאורה התביעה התיישנה.

  36. נציגת התובעת ציינה בתצהירה כי נשלחו מטעם התובעת דרישות חוב החל משנת 2001 ועד לשנת 2003. עוד התקיימה פגישה עם הנתבעים 1-2 במשרדי התובעת ביום 8.1.2008 בקשר לתשלום החוב (סעיף 9 לתצהיר התובעת). נתונים אלו לא נסתרו ו/או הוכחשו על ידי הנתבעים. יתירה מזאת, הנתבעים אף הודו בסיכומיהם כי סך של 1,500 ₪ שולמו על ידם במאי 2006 בקשר לחוב (ס' ה'4 לסיכומי הנתבעים), כך שאין חולק כי הנתבעים 1-2 ידעו על קיומו של החוב.

  37. התובעת פירטה בתצהירה את ההליכים המנהליים שננקטו על ידה בקשר לחוב בתקופה שבין שנת 2001 ועד לשנת 2014, כאשר לתצהיר צורפו צילומי מסך וטבלה המעידה לכאורה על הטלת עיקולים על שמו של המנוח בבנקים, חברות כרטיסי אשראי וקרנות שונות. בהתאם לתצהיר התובעת, התובעת שלחה דרישת חוב ביום 3.5.2001, ביצעה עיקול ביום 7.10.2001, ביצעה הוצאת מטלטלין ביום 27.11.2001, שלחה דרישת חוב ביום 14.4.2002, ביצעה הוצאת מטלטלין ביום 16.8.2005, ביצעה עיקול ברישום ליורש ביום 23.6.2006, ביצעה עיקול ברישום ליורש ביום 17.5.2007, נשלחה דרישת חוב ביום 21.10.2012, נשלחה דרישת חוב ביום 6.12.2012, נשלחה דרישת חוב ביום 20.6.2014, ונשלחה דרישת חוב ביום 14.8.2014.

  38. על אף שלא נחה דעתי מן העובדה כי לא צורפו אסמכתאות לנקיטת הליכים מנהליים אלו, ובית המשפט נדרש לכאורה להסתמך על טבלה שצורפה לתצהיר התובעת שלא ברורה מקורה, הרי שטענות אלו, לרבות נקיטת ההליכים לעיל, לא הוכחשו על ידי הנתבעים. הנתבעים אף ציינו בסיכומיהם כי "...בהליכים המנהלים אותם נקטה התובעת נגד הנתבעים 1-2, שאין בהם לקטוע את תקופת ההתישנות המשפטית ביחס לכל הנתבעים (ההדגשה במקור – א.א.פ)...". משכך, הרי שהנתבעים מודים בעצמם בניהול ההליכים המנהליים נגדם על ידי התובעת. כאמור, הנתבעים 1-2 היו מודעים לחוב, ניהלו פגישות עם נציגי התובעת על החוב, והגישו ערר לגבי החוב.

  39. בעניין עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.4.2015) (להלן: "עניין יצחק סלומון") קבע בית המשפט העליון כי הרציונלים העומדים מאחורי דיני ההתיישנות בעילה אזרחית "רגילה", לרבות הקשיים הראייתיים שעשויים להיווצר במרוצת השנים בקשר לחוב, יפים גם לגבי חוב מס פסוק שהנישום לא בהכרח ידע עליו ושלא התברר מעולם בפני בית משפט כלשהו (שם, בפס' 20 לפסק דינו של הנשיא (בדימוס) גרוניס). בהקשר זה נקבע כי "...יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גבייה מנהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות, ואילו כאלה שהובאו לידיעתו יקימו חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות..." (שם, בפס' 21); (ר' דיון גם בעת"מ (חיפה) 28875-05-14 שלמה כהן נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 8.3.2015)).

  40. בעניינינו כאמור, דומה כי אין חולק כי התובעת לא קפאה על שמריה ונקטה בהליכי גבייה מנהליים עוד היה המנוח בחיים, ואף לאחר מכן, כאשר בהתאם לרשומות שהוצגו בפני, חלק מהליכים אלו אף ננקטו בשנים 2014-2015. יתירה מזאת, אין גם חולק כי הנתבעים 1-2 היו מודעים לקיומו של החוב, ואף הגישו ערר בקשר לחוב, שהתקבל בחלקו, בהחלטת ועדת הערר מיום 22.3.2010. ואולם, למרות שוועדת הערר כאמור החליטה שאין היא המותב הראוי לדון בטענות נגד הנתבעים בקשר לחוב עד שנת 2007, הרי שהנתבעים לא פעלו בשום צורה, לרבות על ידי הגשת ערעור על החלטת וועדת הערר, שבית המשפט יצהיר כי הם אינם חייבים בחוב הנטען.

  41. לפיכך, בהתאם להלכה שנקבעה לעיל, תקופת ההתיישנות התאפסה בכל פעם שהתובעת נקטה בהליכים המנהליים לעיל בקשר לחוב, אשר כאמור נקיטתם לא נסתרה ולא נטען דבר לגביהם על ידי הנתבעים. בהתאם לכך, ובהתאם לרציונאלים של דיני ההתיישנות משעולה כי הנתבעים היו מודעים לכל אורך התקופה לקיומו של החוב ולדרישת התובעת לתשלום החוב, אין לדעתי מקום לקבוע כי התביעה נגד הנתבעים 1-2 התיישנה בעניינינו.

  42. אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים בקשר לנתבעת 3. בהתאם לצו קיום הצוואה, הנתבעת 3 הינה יורשת של המנוח, ולא צורף כל תצהיר מטעם הנתבעת 3 במסגרתו הצהירה כי לא הייתה מודעת לקיומו של החוב של המנוח. יתירה מזאת, משברור כי הנתבעים 1-2, שהנתבעת 3 היא אחותם, היו מודעים לקיומו של החוב ולטענות התובעת, הרי שסביר כי הם ישתפו ויידעו אותה בקשר לחוב משהיא יורשת של המנוח, ולא נטען על ידי הנתבעים 1-2 כי לא סיפרו לכאורה לנתבעת 3 על קיומו של החוב ו/או על דרישות החוב ו/או ההליכים המנהליים בהם נקטה התובעת. לפיכך דינה של טענה זו להידחות.

  43. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי לא ירדתי לסוף דעתם של הצדדים בטענות בקשר לצו קיום הצוואה ו/או התגבשות עילת התביעה. ראשית, לא ברורה טענת התובעת כי צו קיום הצואה ניתן בשנת 2014, כאשר עיון בו מגלה כי הוא ניתן ביום 18.7.2006. שנית, כאמור התובעת נקטה בהליכים מנהליים משמעותיים גם לאחר הפקת צו קיום הצוואה אשר איפסו את מירוץ ההתיישנות כך שממילא אין נפקות לטענה זו.

  44. לסיכום עניין זה, הרי שאין לדחות את התביעה דנן בהתאם להוראות חוק ההתיישנות.

    החוב

  45. אקדים ואציין כי מצאתי לדחות את טענות הנתבעים בקשר לקיומו של החוב הנטען, לרבות בקשר לעבודה כי המנוח לא החזיק בנכס בין השנים 1995-2007, לרבות בשל מצבו של הנכס, וכי ההחזקה הועברה לכאורה חזרה לבעלים של הנכס, רשות הפיתוח. ואפרט.

  46. ראשית, מדובר בטענה הנוגעת להחזקה בנכס לפני שנים רבות, ללא שהובאה ראיות פוזיטיביות בקשר להחזקה בנכס בשנים אלו. ראוי להזכיר כי סעיף 325 לפקודת העיריות קובע: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.". בהקשר זה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי מטרתו של סעיף זה הוא להקל על הנטל המוטל על עיריות לגבות את מס הארנונה, מתוך הכרה שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס בתחומה, הינה גזירה שהרשויות לא יוכלו לעמוד בה (ר' עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 5.5.2010) (להלן: "עניין בנימין").

  47. בעניינינו, לא הובאה בפני כל ראיה כי המנוח ו/או הנתבעים שלשיטתם החזיק הנתבע 1 בנכס בתקופה מסוימת, הודיעו לעירייה כי המנוח ו/או הנתבעים אינם מחזיקים בנכס וזאת לאור העובדה כי הנכס אינו ראוי לשימוש לכאורה, ולא ניתן לקבל טענה כי העירייה הייתה צריכה לבחון זאת בעצמה. תפקיד העירייה היא לגבות את מס הארנונה, וככל שהמנוח ו/או הנתבעים לא החזיקו בנכס ו/או הנכס לא היה ראוי לשימוש על ידי המנוח ו/או על ידם, שומה עליהם היה להודיע על כך לעירייה בזמן אמת, ולא ניתן לקבל טענה שכזו בדיעבד, שנים רבות לאחר מכן.

  48. שנית, ובהמשך לאמור לעיל, הרי שגם הנתבעים הודו כי המנוח הגיע עם התובעת להסדר, ולו חלקי, בקשר לחוב הנטען בשנת 2002 (ר' ס' 3 לסיכומים). הנתבעים אף הודו כי שילמו סך של 1,750 ₪ לאחר פטירת המנוח על חשבון החוב. משכך, הרי שככל והמנוח לא החזיק בנכס כטענת הנתבעים, לא ברור מדוע לא עמדו המנוח ו/או הנתבעים באותה עת על עמדתם כי למעשה המנוח ו/או הנתבעים לא החזיקו לכאורה בנכס בתקופה הרלוונטית, לרבות בגין מצבו של הנכס, ועל כן אין לחייבם בחיובי הארנונה. הגעתם להסדר, ותשלום החוב בחלקו, בהעדר ראיות אחרות על הסתייגותם מן החוב במועד ההגעה ו/או התשלום על פי ההסדר, מהווה הודאת בעל דין בקיומו של החוב הנטען. יתירה מזאת, הרי שכאמור הנתבעים לא פעלו לערער על החלטת וועדת הערר שקבעה כאמור שאין היא נדרשת להשגתם על החוב הנטען עובר לפטירת המנוח.

  49. שלישית, צודקת התובעת בטענתה כי טענת "אינני מחזיק" ראוי שתעלה בפני מנהל הארנונה, ובהתאם להגיש ערר לוועדת הערר. על החלטת וועדת הערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. בהתאם לנטען בפני, הנתבעים לא הגישו ערעור על החלטת וועדת הערר לבית המשפט לעניינים מנהליים, והתובעת יישמה את החלטת וועדת הערר, כי הנתבעים לא החזיקו בנכס החל מיום 1.1.2007. הפסיקה הכירה בחריג לדיון בטענת "אינני מחזיק" שלא במסגרת הערכאות לעיל אלא בבית המשפט כאשר מדובר בנושאים "בעלי חשיבות עקרונית וציבורית" (ר' עניין בנימין, בפס' כ"א לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין; בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (פורסם בנבו, 4.12.2016)).

  50. בעניינינו, לא מצאתי כי נסיבות המקרה עונות על התקיימותו של החריג, ומשהנתבעים נמנעו מלערער על החלטת וועדת הערר, אין מקום ליתן להם לטעון "אינני מחזיק", וממילא כאמור לא הוצגו בפני ראיות קונקרטיות ממשיות להכרעה בטענות אלו.

  51. לאור האמור לעיל, טענותיהם של הנתבעים בקשר לקיומו של החוב נדחות בזאת.

    האם על הנתבעים לשלם את חובות העיזבון?

  52. סעיף 128 לחוק הירושה קובע:

    (א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.

    (ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש .

     

  53. הטענה העיקרית של הנתבעים הינה כי העיזבון אותו ירשו לא כלל כל נכס בעל שווי ממשי, ועל כן בהתאם להוראות סעיף 128 לחוק הירושה לעיל הם אינם חייבים בחוב הנטען. במסגרת כתב התביעה הפנתה התובעת למספר מקורות בעלי שווי כלכלי אותם ירשו הנתבעים לטענתם במסגרת חלוקת העיזבון: (1) נכס ברח' קורקידי בו התגורר המנוח עם אשתו מעט לפני פטירתו, הרשום כיום על שמם של הנתבעים 1-2; (2) הנכס ברח' בנטוב שמושכר לטענת התובעת כיום לצדדים שלישיים על ידי הנתבע 2; וכן (3) הנכס ברח' גרינבוים 16, שצוין ככתובת הרשמית של המנוח, ושלטענת התובעת מושכר על ידי הנתבעים 1-2 לצדדים שלישיים.

  54. בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי בהתאם להוראות סעיף 128 לחוק הירושה, הנטל להוכחת שווי העיזבון מוטל היורש, ובנטל זה לא עמדו לכאורה הנתבעים, והטענה לפיה נכס המוחזק בפלישה הינו חסר ערך ממשית הינה טענה סתמית לכאורה. עוד לטענתה, הנתבעים הודו בחקירתם כי הם מצפים לקבל פיצוי מרשות הפיתוח בגין הנכס, ועל כן אין ספק שלעיזבון שירשו ערך כלכלי. בנוסף, הנתבעים הודו בחקירתם כי קיים צד שלישי השוכר את הנכס מהם כיום.

  55. על אף שכאמור דחיתי את טענות ההגנה של הנתבעים בקשר לטענת ההתיישנות וכן הטענה לקיומו של החוב, הרי שאיני מוצאת לקבל את טענות התובעת בהקשר זה, ואפרט את טעמיי.

  56. ראשית, וזאת על מנת לסנן את רעשי הרקע, הרי שדומה כי גם התובעת זנחה את טענותיה בקשר לנכס ברח' קורקידי, משום שמתברר כי נכס זה הועבר לנתבעים 1-2 עוד בטרם פטירת המנוח, ועל כן אינו נכלל בגדר עיזבון המנוח.

  57. שנית, מתשובתה של עדת התובעת לשאלת בית המשפט עולה כי הנכס ברח' בנטוב וברח' גרינבוים הינו אותו נכס למעשה, ואין מקום לפצל את הטענות בקשר לכך (ר' עמ' 2, ש' 21-22 לפרו').

  58. שלישית, ובכך העיקר, קשה לקבל את טענת התובעת המבקשת להסתמך למעשה על פירות הפלישה של המנוח ובהתאם לכך של הנתבעים לנכס, וזאת למרות שכאמור היא בעצמה הודיעה לנתבעים כי בהתאם להחלטת וועדת הערר רשות הפיתוח היא המחזיקה בנכס החל משנת 2007, ולא פעלה לפינוי הנתבעים מהנכס ו/או הדייר שמצוי שם.

  59. התובעת לא הוכיחה את טענתה כי הנתבעים קיבלו זכות בעלת ערך כלכלי בפלישת המנוח לנכס לעיל. מעבר לחוסר הביסוס המשפטי לטענה זו, הרי שככל שהייתי קובעת כי הנתבעים אכן ירשו זכות בעלת ערך כלכלי לאור פלישת המנוח לנכס, היה בכך תמריץ פסול, המנוגד לדעתי לדין ולרציונאלים של מנהל תקין, לעודד פולשים לפלוש למקרקעי ציבור, משלא רק שהם לא יפונו בזמן אמת, אלא גם "זכות הפלישה" שלהם תעבור ליורשיהם לכאורה, והם לכאורה יפוצו על פינויים מהשטח בבוא העת.

  60. ככל שהתובעת רואה בנתבעים כפולשים, לא ברור מדוע היא אינה נוקטת בהליכי פינוי נגדם, ומנגד מבקשת להיבנות במובן מסוים על "פירות הפלישה" אלו לצורך תשלום חוב הארנונה של המנוח.

  61. אוסיף, כי אני מוצאת כי הטענה בדבר הפיצוי לו זכאים לכאורה הנתבעים מרשות הפיתוח אינה בשלה לדיון בשלב זה, משלא הובאה בפני כל ראיה לכוונה לפצות את הנתבעים בפיצוי כלשהו, וממילא איני מביעה עמדה האם הנתבעים זכאים לפיצוי שכזה, וזאת גם לאור שנקבע בקשר למעמדו של רישיון מכללא והזכות לפיצוי בע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף (פורסם בנבו, 21.7.2015); וכן ר' בע"א (מחוזי תל אביב) 36576-07-15 צדוק ברוך נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 8.3.2017) אליו הפנו הנתבעים). למען הסר ספק, בניגוד לטענת התובעת, אין בעדותו של נתבע 1, ואמונתו כי יזכה לפיצוי לכאורה מרשות הפיתוח, כדי להוות ראיה כלשהי לעניין זה.

  62. לפיכך, נכון למועד זה, הרי שהנתבעים עמדו בנטל להראות כי לעיזבון לא היה, ואין גם נכון למועד זה, ערך כלכלי כלשהו, שלפיו יחויבו בחובות המנוח לתובעת, בהתאם להוראות סעיף 128 לחוק הירושה. ככל שתובא ראיה לפיצוי כלשהו אותו יקבלו הנתבעים בגין פלישת המנוח ו/או הנתבעים לנכס כאמור, תגיע העת לדון בסוגיה זו, בכפוף כמובן לדין, תוך שכאמור איני מביעה עמדה בקשר לסיכויי טענה זו ככלל.

    ד. סוף דבר

  63. מצאתי כי לא הוכח כי הנתבעים ירשו עיזבון בעל ערך כלכלי כלשהו, לרבות זכויות בעלות ערך כלשהו, ועל כן בהתאם להוראות סעיף 128 לחוק הירושה, אין לחייב את הנתבעים בחוב המנוח הנטען במסגרת התביעה דנן.

  64. התביעה נדחית. התובעת תשלם הוצאות הנתבעים בגובה 10,000 ₪.

     

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ח אב תשע"ז, 20 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ