אישה תבעה את הגרוש שלה בטענה שהדירה בה התגוררו שנים רבות – הרשומה על שמו – שייכת לשניהם, אך הבעל טען שמעולם לא התכוון לחלוק עמה את זכויותיו. שני בתי משפט קיבלו את גרסתו.
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע לאחרונה כי לאישה אין זכויות בדירה שבה חיה שנים רבות עם בעלה לשעבר, משום שלא הצליחה להוכיח שהייתה לו כוונה לשתף אותה בבעלות בנכס.
מדובר בזוג שטרם נישואיו חתם על הסכם ממון שקובע כי הדירה שייכת אך ורק לבעל. לאחר 8 שנות נישואין יחסיהם עלו על שרטון ובשנת 2015 הם התגרשו.
במסגרת הליך הגירושין הוגשו לבית המשפט למשפחה תביעות הדדיות, ביניהן תביעה רכושית לאיזון משאבים (חלוקת הרכוש והכספים המשותפים). בהליך הרכושי האישה ביקשה בין היתר לקבל חצי מהבעלות בדירה שרשומה על שם בעלה – בה חיו שנים רבות כזוג – ולטענתה נחשבת לדירה משותפת.
האישה אמנם הודתה כי חתמה על הסכם ממון שקובע כי אין לה זכויות בדירה, אולם לטענתה הייתה זו דרישה מופרכת מצד חמותה. האישה ציינה בהקשר זה כי חמותה התחייבה להעביר גם לה את הדירה כתמורה לכך שאביה מימן את החתונה, וכי היא נאותה לחתום על הסכם הממון רק משום שבעלה הבטיח לה כי אין לו שום משמעות וזכויותיה לא ייפגעו. ואכן – בשנת 2009 הם הגישו בקשה לביטולו בבית המשפט – והוא בוטל.
בנוסף האישה טענה כי בדירה נערך שיפוץ מקיף בעלות של כ-350 אלף שקל שמומן מהלוואה משותפת ומכספי החתונה, וכי לאחר שעזבו את הדירה, כספי השכירות נכנסו לחשבון המשותף. התנהלות זו, מעידה על כך שהם ראו בה נכס משותף.
מנגד בעלה טען כי הסתמך על הסכם הממון, ועמד על כך שאמו התנתה את העברת הדירה על שמו בכך שאשתו לא תקבל בה זכויות. עוד הוא הדגיש כי לאורך כל הדרך הבהיר לאישה כי הדירה רק שלו, ולגבי ביטול ההסכם הוא טען כי מבחינתו זה לא שינה דבר, שכן באותה תקופה הדירה עדיין הייתה רשומה על שם אמו כך שממילא הדירה לא הייתה שייכת לו או לאשתו.
באשר לשיפוץ הוא טען כי רובו מומן מהלוואת משכנתא שהוחזרה באמצעות דמי השכירות מהדירה, וכי עלותו עמדה על 150 אלף שקל בלבד.
נישואין קצרים
לאחר שבית המשפט למשפחה קיבל את גרסתו וקבע כי לאישה לא מגיעות כל זכויות בדירה, האישה הגישה על כך ערעור לבית המשפט המחוזי.
בערעור דנו סגני הנשיא ישעיהו שנלר וקובי ורדי, והשופטת עינת רביד, שאף הם החליטו לדחות את טענות האישה בהיעדר הוכחה ברורה לכוונת שיתוף.
בפסק הדין נקבע כי בחיי הנישואים הקצרים של בני הזוג הם לא הספיקו ליצור שיתוף רכושי המצדיק לחלק ביניהם נכס שרשום על שמו של אחד מהם. השופטים הוסיפו עוד כי לא הוכח בפניהם שכספי השיפוץ ניטלו מכספים משותפים והאישה אף לא הוכיחה שאביה מימן את החתונה בתמורה לזכויות בדירה.
באשר להסכם הממון, השופטים קבעו כי אף שבוטל הוא עדיין מעיד על הכוונה הברורה של בני הזוג שלא לחלוק בדירה, והדגישו כי קיומו של מסמך כתוב עדיף על טענה להבטחות כלשהן בעל-פה.
השופטים החליטו שלא לחייב את הצדדים בהוצאות משפט.
- ב"כ האישה: עו"ד לדיני משפחה שירלי שי, עו"ד אלינה פינקלשטיין להב
- ב"כ הבעל: עו"ד נאוה פרס, עו"ד גיתית בן יצחק
* עו"ד גליה מארק עוסק/ת ב-דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
עו"ד גליה מארק
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין