העירייה לא השתמשה בשטח מופקע יותר מיובל - השטח יוחזר לבעליו

בשנות השישים הפקיעה עיריית פתח תקווה קרקע פרטית לצורך בניית מקווה אך עד היום הוא עומד שומם. שופטי העליון קבעו ששההפקעה תבוטל.

בית המשפט העליון ביטל לאחרונה הפקעת שטח לטובת עיריית פתח תקווה, וקבע כי השטח יוחזר ליורשי הבעלים. בכך שופטי העליון הפכו את החלטת בית המשפט המנהלי בלוד. מדובר בשטח שהופקע ב-1963 לצורך בניית מקווה אך עומד מזה יותר מ-50 שנה שומם.

רק בתחילת שנות ה-90 קיבלה העירייה סוף סוף החלטה עקרונית לגבי בניית המקווה בשטח שהופקע כ-30 שנה קודם לכן מבעליו, והתקשרה בהסכם עם המועצה הדתית. מאז בוצעו פעולות שונות וספורדיות, אך בגדול, השטח נותר עזוב.

לפני כ-3 שנים הגישו היורשים של בעלי הקרקע עתירה להשבת הקרקע בבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת על רקע העיכוב הרב במימוש מטרת ההפקעה – מה שנקרא "שיהוי" בלשון המשפטית.

אולם בית המשפט דחה את עתירתם. השופט אורן שוורץ אמנם סבר כי העירייה התנהלה בחוסר יעילות ובחוסר החלטיות, אולם עמד על כך שהיא כן פעלה לקידום מטרת ההפקעה ולא ניתן לקבוע שמדובר בשיהוי קיצוני שמצדיק את ביטול ההפקעה.

בהקשר זה, השופט הזכיר שהעיכוב במימוש מטרת ההפקעה נבע בין היתר ממאבק משפטי שניהלו חלק מהתושבים נגד הקמת המקווה.

על פסק דין זה הוגש הערעור, בו נטען כי השיהוי צריך להכריע את הכף ולהוביל לביטול ההפקעה. המערערים הדגישו, בין היתר, כי בשתיים מהתכניות שפורסמו לגבי הקרקע – בשנים 1985 ו-1988 – צוין כי "התכנית תבוצע תוך 10 שנים מיום אישורה כחוק".

מעבר לכך שבתכניות הוקצב זמן מוגדר (שחלף מזמן), המערערים טענו כי על פי כללי המשפט המינהלי, חובה על העירייה לפעול במהירות ובשקידה הראויה לצורך הגשמת המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע.

מנגד, העירייה טענה שהיא פעלה באופן עקבי לקידום בניית המקווה, גם אם יוזמתה נתקלה בקשיים שונים ואף אם התנהלותה לא הייתה מיטבית. בהקשר זה נטען כי הקמת המקווה כרוכה בפעולות רבות כגון גיוס מימון, בחינת גופים מתאימים להקמתו והפעלתו, ועוד.

"קשיים וספקות ממשיים"

לאורך עמודים רבים השופטת דפנה ברק-ארז הסבירה באופן כללי את ההצדקות להפקעת מקרקעין, וכן את העקרונות שלאורם יש לבדוק האם יש לבטלה.

"שיהוי בלתי סביר במימוש מטרות ההפקעה או שינוי בצורך הציבורי שהוליד את ההפקעה עשויים להצדיק את ביטולה כך שהקרקע תושב לבעליה המקוריים", כתבה השופטת, והסבירה שעיקרון זה מתבסס על שני יסודות. האחד, חובתה של הרשות הציבורית לפעול בהגינות. השני – השתהותה של הרשות, שעשויה ללמד על כך שאין לה צורך אמיתי בשטח.

לגופו של עניין, השופטת קבעה כי העירייה פעלה "בחוסר יעילות משמעותי". השופטת הזכירה שעד היום לא הוצגה תכנית ממשית לבניית המקווה, כמו למשל מיקומו המדויק, גודלו ואופן המימון. 

"יתר על כן", הוסיפה, "ההחלטה של העירייה על שימוש במקרקעין בשלב זה לתכלית אחרת מעוררת קשיים וספקות ממשיים באשר לשאלה האם הצורך הציבורי עודו קיים".

בסיכומו של דבר, השופטת השתכנעה שהפגמים בהתנהלות העירייה – יחד עם הזמן הרב שחלף והיעדרן של פעולות ממשיות לקידום הקמת המקווה – מחייבים את ביטול ההפקעה.

השופטים אורי שהם ויצחק עמית הסכימו לדברי השופטת ברק-ארז, והעירייה חויבה לשלם למערערים 30 אלף שקל הוצאות משפט

• ב"כ המערערים: עו"ד דיני מקרקעין משה י' קמר
• ב"כ המשיבות: עו"ד גיל זילבר

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין