בעלי מועדון קיבלו היתר לבניית מדרגות חירום לצורך קבלת רישיון עסק. מספר חודשים לאחר מכן התברר שהבנייה פגעה בקרקע פרטית. הוועדה המקומית טבריה, שהעניקה את ההיתר, תפצה על רשלנותה.
רשות ציבורית אינה חותמת גומי: בית משפט השלום בטבריה קבע השבוע שהוועדה המקומית בעיר תפצה בעלי מועדון בכ-300 אלף שקל עקב הוצאת היתר בנייה על סמך נתונים מוטעים. השופטת אפרת הלר דחתה את טענות הוועדה כאילו הוטעתה והבהירה לה שהיא זו שהייתה צריכה לבדוק את הנתונים.
הפרשה אירעה בשנים 2006-2008. בעלי המועדון "או-בן-דוש" בטבריה, שהתבקשו על-ידי בעלת הנכס, לעבור מקומת הקרקע לקומה הראשונה בבניין, היו צריכים להתקין מדרגות חירום חיצוניות לצורך קבלת רישיון עסק חדש.
הם פנו הבעלים למחלקת התכנון והבנייה בעירייה לבירור, שלאחר סיור במקום הודיעה להם כי לא תהיה בעיה להוציא היתר בנייה למדרגות מאחר שהשטח הצמוד לבניין הוא שטח ציבורי פתוח. ואכן, במאי 2007 ההיתר ניתן והמועדון הועבר לקומה הראשונה.
אלא שבינואר 2008 הודיעה הוועדה המקומית על ביטול היתר הבנייה כיוון שהתברר שהקרקע אינה ציבורית אלא שייכת לחברה פרטית.
כתוצאה מכך נאלצו בעלי המועדון למצוא פתרון חלופי, ורק באוגוסט 2008 הצליחו להוציא היתר בנייה למדרגות שהועתקו למקום אחר.
בתביעה שהגישו הבעלים במרס 2014 הם טענו כי הוועדה הטעתה אותם כשהעניקה להם את ההיתר הראשון בטעות ושלא כדין. לטענתם, רשלנותה הסבה להם נזקים שמסתכמים ביותר מ-6 מיליון שקל, אולם מטעמי אגרה הם הגישו את התביעה על מיליון שקל בלבד.
אולם הוועדה המקומית דחתה את טענות התובעים. טענתה העיקרית הייתה כי התובעים הם שהטעו אותה והציגו בפניה מצגים שקריים על הקרקע אף שידעו שהיא שייכת לחברה פרטית, והיא הסתמכה על נתונים השקריים.
אל תגלגלי אחריות
באשר לנזקים היא טענה כי התובעים אחראים לנזקיהם, וממילא הם לא הוכיחו אותם.
בפסק דין שניתן השבוע השופטת הלר דחתה את טענות הוועדה בנוגע להטעייתה. השופטת קבעה כי "בטענתה זו פוטרת עצמה הנתבעת למעשה, מכל אחריות לבדיקת המסמכים על ידה, לרבות בדיקת בעלי המקרקעין ו'מגלגלת' את כל האחריות לתקינותן של הבקשות המוגשת לה לידי מגישי הבקשות ומשימה עצמה כ'חותמת גומי' בלבד".
השופטת הדגישה שהנתבעת צריכה לערוך בעצמה בירורים ולא להסתמך על נתונים שהוצגו לה, בפרט כשהיא עצמה דרשה מהם להוכיח את הבעלות בשטח. אלא שבסופו של דבר היא לא קיבלה מהם אסמכתה ולמרות זאת הוציאה את היתר הבנייה – רק בהסתמך על דבריהם. כך לא מצופה מרשות ציבורית לנהוג.
בהמשך השופטת דנה בשאלת הנזק שהנתבעת גרמה לתובעים אולם לא קיבלה את חישובי הנזק שלהם, ולבסוף פסקה להם על דרך האומדן פיצוי של 250 אלף שקל (25 אלף שקל לחודש לתקופה של 10 חודשים – ממועד ביטול ההיתר הראשון ועד מתן ההיתר השני). השופטת הסבירה כי הנזק היחיד שהוכח הוא הפסד הכנסות בתקופה זו, ועל כך נפסק הפיצוי.
לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום, ועוד 50 אלף שקל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובעים: עו"ד איל פרח, עו"ד מנסור קופטי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד א. אלרום
עו"ד מטי לשם
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין