ביהמ"ש הוציא צו מניעה שמונע משכנה להזיז את גדר הגבול בינה לבין השכנים, כיוון שבמשך עשרות שנים לא עשתה דבר. עם זאת, השכנים ישלמו לה 16,000 שקל, על השימוש שעשו בשטח ששייך לה.
סגנית נשיא בית משפט השלום בנצרת, השופטת נבילה דלה-מוסא, הכריעה בתביעות הדדיות שהגישו שכנים המתגוררים במגדל העמק – בני זוג מצד אחד ושכנתם במגרש בבית הסמוך. השופטת קבעה כי על אף שחלק מהחנייה של בני הזוג מצויים בשטח השייך לשכנה, הם לא יצטרכו לפנות אותו, אולם ישלמו לה עבור השימוש בו.
מדובר בשני בתים בחלקות סמוכות, שניהם על קרקעות שהתובעים והנתבעת בעלי זכויות חכירה בהם. ליד כל בית ישנה חנייה. ב-2011 התגלע בין הצדדים סכסוך על הגבול הקיים בין שתי החלקות, ובהן קיר המפריד הבין החנייה של התובעים לזו של הנתבעת.
באותה שנה פנתה הנתבעת לוועדה לתכנון ובנייה מגדל העמק, בבקשה להיתר לבניית גדר בטון על מנת להפריד בין המגרשים, תוך הריסה מבנה חנייה של התובעים. הוועדה שלחה לתובעים מכתב ולפיו בהתאם למפת המדידה והחלקים הרשומים בטאבו, חלק מהחנייה שלהם בנוי בשטח השייך לנתבעת – בפלישה בשטח של כ-14 מ"ר.
בהמשך להתנגדות שהגישו, ומשלא נפתרו המחלוקות, הוגשה תביעתם לבית המשפט, בה ביקשו צו מניעה שיאסור על הנתבעת לבצע כל מהלך שישנה את הגבול הקיים שבין החלקות.
טענתם העיקרית היתה כי הם פעלו בתום לב, כאשר בנו את החנייה לאחר שקיבלו היתר מהוועדה המקומית ב-1991, עליו היו זכאים להסתמך כדין. עוד הם טענו כי בקשת הנתבעת להרוס את המבנה לאחר כמעט 30 שנה, נגועה בחוסר תום לב, ובכל מקרה היא מנועה מלעשות זאת לאחר שישבה בחיבוק ידיים במשך נשים.
מנגד, הנתבעת טענה בין היתר כי התובעים הם שפועלים בניגוד לחובת תום הלב, וכי מרגע שנודע להם שהם פולשים, היה לפנות את השטח. לשיטתה, זכות הקניין שלה גוברת על כל שיקול אחר.
לא זכות מוחלטת
לאחר שפירטה את השתלשלות האירועים, השופטת דלה-מוסא החליטה להוציא צו מניעה לטובת התובעים.
"שוכנעתי, כי החניה שנבנתה על ידי התובעים מאז שנות התשעים נבנתה לאחר שהתובעים קיבלו היתר, ואי נקיטת כל פעולה על ידי הנתבעת עצמה או על ידי הוועדה בזמן אמת ולמשך כ-20 שנה, מהווה אינדיקציה לכך שלא נראה כל פסול במעשיהם של התובעים והם פעלו בתום לב", כתבה.
בנסיבות אלה השופטת סברה כי בהתחשב בהיקף הפגיעה ועוצמתה (פגיעה שאינה גדולה) והתנהגות הנתבעת במשך שנים עד שנקטה בהליכים, הכף נוטה לכך שאין להכיר בזכותה הקניינית של הנתבעת, שאינה זכות מוחלטת.
בתוך כך השופטת הבהירה כי כאשר התובעים יפסיקו להתגורר בנכס מסיבה כלשהי, בעליו החדשים (או דייריו החדשים) לא יהיו זכאים להשתמש בשטח שרשום על שם הנתבעת, והיא תהיה זכאית לדרוש להשיב אותו אל תחום המגרש שלה.
עם זאת, השופטת קיבלה חלקית תביעה נגדית שהגישה הנתבעת, וקבעה כי כנגזרת מזכותה על השטח, התובעים חויבו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שטח הפלישה, בסך 16,000 שק, שהם 166 שקלים לחודש כפול מספר החודשים החל מספטמבר 2011, אז נודע לתובעים על המצב.
השופטת הוסיפה כי "באשר לעתיד ומשלא נתבע סעד בגין העתיד ולו לחלופין, איני פוסקת דמי שימוש לעתיד, יחד עם זאת ומאחר ומדובר בעילה מתחדשת הדרך פתוחה בפני התובעת שכנגד להגיש תביעה חדשה בגין דמי שימוש עתידיים".
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד יורם פיינברג
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין