במשך שנים רבות, אסיר משוחרר עבד כמדריך בהוסטל של הרשות בבאר שבע. אלא שהרשות לא הפרישה לו פנסיה וקרן השתלמות, בטענה שהסכם קיבוצי שנחתם בינה לבין ועד העובדים אינו חל עליו.
ביה"ד האזורי לעבודה בירושלים קיבל באחרונה את תביעתו של עובד הרשות לשיקום האסיר באופן חלקי, לאחר שהרשות לא שילמה לו חלק מזכויותיו הסוציאליות לאורך שנים. השופט דניאל גרינברג הדגיש כי העסקת עובד ללא הסדר פנסיוני במשך 15 שנה אינה חוקית.
בשנת 1998 האיש התקבל לעבודה ברשות לשיקום האסיר, המפעילה בכל רחבי הארץ הוסטלים לאסירים שנוכה שליש ממאסרם. לאורך השנים, התובע – אסיר משוחרר בעצמו – עבד כמדריך בשכר מינימום שעתי בהוסטל "שערי תקווה" שבבאר שבע.
כעבור כ-16 שנה (2014) הוא תבע בביה"ד לעבודה שורה של זכויות, בהן הפרשי שכר, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, פיצויים וקרן השתלמות, דמי חופשה, דמי הבראה ודמי חגים. תוך כדי ההליך, באוגוסט 2015, הסתיימה עבודתו ברשות לאחר שהתפטר וקיבל פיצויי פיטורים, וזאת עקב צמצומים שהחלו כשנתיים לפני כן.
מרבית התביעה התבססה על הסכם קיבוצי מיוחד מ-1996 שנחתם בין הרשות לבין הסתדרות המח"ר (אקדמאים במדעי החברה והרוח) ואיגוד העובדים הסוציאליים. יש לציין כי הרשות לא החילה את הוראות ההסכם על מדריכי ההוסטלים, והם הועסקו על פי הסכמי עבודה האישיים. טענתו העיקרית של התובע הייתה כי ההסכם, המעגן זכויות סוציאליות, צריך לחול עליו – בהיותו "עובד" לכל דבר.
הנתבעת טענה בין היתר כי התובע אינו בגדר "עובד" לפי ההסכם הקיבוצי, שכן בהסכם העבודה שלו נכתב במפורש שהקיבוצי לא חל עליו.
העצמת הקולקטיב
לאורך עמודים רבים השופט גולדברג ניתח טענות שונות שהציגו הצדדים, והסוגיות שעלו מתוכן. בשורה התחתונה, השופט קיבל את התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ולקרן השתלמות בנימוק שההסכם הקיבוצי כן חל על העסקת התובע.
בעניין זה השופט דחה את עמדת הרשות בהתייחסותה להסכם הקיבוצי. לשיטתו הקביעה בהסכם העבודה של התובע שלפיה ההסכם הקיבוצי לא חל עליו היא קביעה בלעדית של המעסיקה שלא הותירה לו ברירה.
השופט הסביר שהסמכתו של ארגון עובדים יציג להתקשר עם מעסיק בהסכם קיבוצי מיוחד, נועדה להעצמת הקולקטיב של העובדים על ידי מתן מעמד לארגון העובדים בתהליך קביעת תנאי העבודה באותו מקום. לפי השופט, פרשנות שלפיה הסמכות לקבוע אחרת נתונה בידי המעסיק בחוזה אישי עם העובד, חותרת תחת מטרות אלה.
בהמשך פסק הדין השופט ציין כי "בית הדין סבור שתוצאה של העסקת עובד כמו התובע ללא הסדר פנסיוני למשך תקופה העולה על 15 שנים באותה עבודה, אף אם מדובר במשרה חלקית ואף אם מדובר בעבודה שניתן היה לאפיינה, בתחילתה, כ"העסקה בתנאים מיוחדים", נוגדת את הוראת חוק הרשות לשיקום האסיר.
עם זאת, חלקים אחרים של התביעה נדחו, ובהם למשל טענת העובד שלפיה יש לסווג "שעות לינה" כ"שעות עבודה". השופט השתכנע כי הסכמת התובע בהסכם עבודתו לכך שיתוגמל בעד שעות הלינה בשיעור 50% מהשכר אינה נוגדת חוק כלשהו.
בסיכומו של דבר התביעה התקבלה חלקית. השופט חייב את הרשות בפיצויים בסך כ-108,000 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 שקל. מרבית הפיצוי נפסק עבור אי הפרשה לפנסיה ולקרן השתלמות.
- ב"כ התובע: עו"ד עמית סבג
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אליהו בן טובים
עו"ד דלית כסליו-ספקטור
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין