תביעה שהוגשה ב-2014 מצד בעלי קוטג' בחולון חשפה מסכת של התעללות קשה ומתמשכת מצד שכנם מהבית הצמוד, שהביאה אותם, בסופו של דבר, למכור את הבית ולעבור מקום מגורים. בשבוע שעבר הם זכו בתביעת לשון הרע.
שני זוגות השכנים מתקוטטים מזה שנים רבות וניהלו זה נגד זה הליכים משפטיים רבים, בין היתר לנוכח טענת הנתבעים כי התובעים פלשו לשטחם.
בתביעה הנוכחית ביקשו בני הזוג התובעים פיצוי של 300 אלף שקל על הכפשת שמם ופגיעה בפרטיותם.
התובעים הציגו שורה של דוגמאות שמתארות את מעללי הנתבעים, בעיקר הנתבע הראשי – אבי המשפחה ("הנתבע 1"). כך למשל, במאי 2009 העביר הנתבע מכתב לעיריית חולון, שהופץ בקרב גורמים רבים נוספים, ובו השמיץ אותם והציג אותם כעבריינים.
כחצי שנה לפני כן, הוא שלח מכתב למערכת המשפט שבו טען כי התובעים חדרו למחשבי בית המשפט וגנבו כספים. את דיבתם המשיך הנתבע להפיץ לטענתם גם בקרב חברי כנסת, עמותות שונות וגורמים בתקשורת, במטרה להתנכל להם.
התובעים טענו כי ניסו למכור את הבית עוד בשנת 2008 אבל הנתבעים הבריחו את הקונים בדרכים שונות, למשל באמצעות תליית שלט כאילו עומד להיבנות שם בית כנסת. עוד נטען כי הנתבע פותח נגדם הליכי סרק משפטיים בבתי משפט ברחבי הארץ – שלטענתם מממנים אשתו ובנו – ואיים שימשיך להטריד אותם "עד אשר לא יהיה להם מה לאכול".
מנגד, טען הנתבע כי לו היו התובעים מחזירים להם את השטח שאליו פלשו ומשלמים להם פיצוי הסכסוך היה מסתיים מזמן. מכל מקום, הנתבע טען כי כל מעשיו נעשו על פי חוק וכי התובעים הם המטרידים האמיתיים.
עוד לטענתו, כל הטענות שמעלים התובעים כבר הועלו בהליכים הקודמים ולכן אין להם זכות לטעון אותם שוב (מה שנקרא בעגה המשפטית "מעשה בית דין").
באשר לבנו, זה הכחיש כל קשר למעשים הנטענים וטען שאינו מעורב בענייני הוריו.
"אין דין ואין דיין"
בתחילה, השופטת הבכירה ריבה ניב דחתה את טענת הנתבעים ל"מעשה בית דין". השופטת סקרה את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים וגילתה כי טענות התובעים בעניין לשון הרע ופגיעה בפרטיות לא נדונו בהם בסופו של דבר.
מכאן עברה השופטת למתיחת ביקורת קשה ונוקבת כנגד התנהלותו של הנתבע, אבי המשפחה כאמור.
"אין מקום להקל ראש במסכת סדרתית של הצדקות, שכתוצאה ממנה נאלצו התובעים למכור את ביתם", כתבה. עם זאת, השופטת סברה כי יש לדחות את התביעה נגד אשת הנתבע ובנו, שכן מי ששלט בכל האירועים הוא הנתבע בלבד ש"ידו בכל ויד כל בו".
השופטת פירטה כיצד הנתבע נקט בצעדים יצירתיים כדי להציק לתובעים ולהתנקם בהם, לדוגמא, כשניסה להבריח רוכשים פוטנציאליים לביתם של התובעים ולהוריד מערכו. או, למשל, כשפיזר תביעות ופתח בהליכי סרק בבתי משפט שונים ברחבי הארץ על מנת שהתובעים ייאלצו "לכתת רגליהם מעיר לעיר".
בנסיבות אלה, השופטת הסבירה שאין צורך לבחון כל אירוע שצוין בתביעה בנפרד, וקבעה כי מסכת המעשים הכוללת של הנתבע מצדיקה לפצות אותם בגין הפצת דיבה ופגיעה בפרטיות, תוך ייחוס כוונת זדון לנתבע האובססיבי.
השופטת הוסיפה לקראת סיום כי נראה שלנתבע "אין דין ואין דיין", ומעשיו כלפי התובעים "מצביעים על פגיעה של ממש באיכות החיים...".
בסופו של דבר, השופטת חייבה את הנתבע לשלם לתובעים פיצוי של 220 אלף שקל, ולנוכח דחיית התביעה נגד אשתו ובנו, החליטה שלא לפסוק הוצאות נוספות.
- ב"כ התובעים: לא צוין
- ב"כ הנתבע 1: לא צוין
- ב"כ הנתבעת 2: עו"ד קפלנסקי
- ב"כ הנתבע 3: עו"ד גולדשטיין
עו"ד אלינור ברגר
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין