חברה שפיטרה עובד בטענה שהעביר דיווחי שעות כוזבים, תבעה את הכספים שלטענתה שולמו לו ביתר. אלא שבית הדין לעבודה קבע שהיא זו שחייבת לעובד כספים, ולא ההיפך.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הכריע באחרונה בסכסוך שפרץ בין חברת "ריסקו" לבין עובד שפוטר בטענה שהגדיל את שכרו באמצעות דיווחי נוכחות שקריים. השופטת הבכירה מיכל לויט מצאה כי בניגוד לטענות החברה העובד פעל בהתאם לסיכום עמו וכי הליך הפיטורים היה לקוי.
העובד הועסק בחברה – העוסקת בייצור ושיווק מערכות אלקטרוניקה ואבטחה – מאז 2010. לאחר 4 שנים, הוא זומן לשימוע במסגרתו הואשם בהעברת דיווחי נוכחות כוזבים שבהסתמך עליהם שולם לו שכר עודף בסך 280 אלף שקל. בתום השימוע ולנוכח חומרת ההאשמות, הוחלט לפטרו לאלתר.
בהמשך, החברה קיזזה משכרו וזכויותיו 46 אלף שקל, ובמאי 2014 היא הגישה תביעה להחזר יתרת הכספים שלטענתה העובד חייב לה.
בתביעתה, החברה ביקשה להכיר בחוקיות הפיטורים וקיזוזי השכר ולחייב אותו להחזיר לה עוד 234 אלף שקל.
העובד לא נשאר חייב והגיש תביעה נגדית. לטענתו, הוא פוטר בניגוד לחוק מאחר שהשימוע נערך בהתראה של פחות מ-24 שעות מבלי שנתנה לו אפשרות להתכונן אליו מראש. בנוסף, הוא עמד על כך שדיווחי הנוכחות שלו היו תקינים ואושרו על-ידי מנהלו הישיר.
על כן, הוא ביקש לחייב את המעסיקה להשיב לו את הכספים שקיזזה, ולשלם לו דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הפיטורים הלא חוקיים, הלנת שכר ועגמת הנפש שנגרמה לו עקב פיטוריו על לא עוול בכפו. בנוסף, הוא טען כי החברה צריכה לפצות אותו על לשון הרע, שכן הפיצה את המקרה בקרב העובדים לצורכי הרתעה.
במענה לטענות נגדה החברה השיבה בין היתר כי לנוכח חומרת מעשיו של העובד היא הייתה רשאית לפטר אותו באופן מיידי.
דין עצמי
השופטת הבכירה לויט דנה תחילה בתביעת החברה שנדחתה במלואה לאחר שהוכח כי התובע פעל לפי הסכמה שגובשה בינו לבין מנהליו כי ידווח על יום עבודה מלא (8.6 שעות) ללא קשר למספר השעות שעבד בפועל, מה גם שהדיווחים אושרו על ידי מנהלו הישיר.
קביעה זו הובילה את השופטת למסקנה שהחברה לא הייתה רשאית לדרוש מהעובד כספים וודאי שלא לקזז אותם ממשכורתו וזכויותיו.
השופטת לויט הדגישה כי שלילת פיצויים ודמי הודעה מוקדמת מעובד שפוטר מתאפשרת רק במקרים חריגים וקיצוניים, וכשיש הוכחות מובהקות לכך שביצע עבירות פליליות כמו גניבה או מרמה. לפיכך נקבע כי ניכוי הכספים על דעת עצמה נעשתה בניגוד מוחלטת להוראות החוק.
בהתאם לכך, תביעת העובד התקבלה בחלקה. השופטת קבעה שנפל פגם בהליך הפיטורים שלו משום שהחברה זימנה אותו לשימוע בהתראה קצרה וממילא החליטה מראש שהוא יפוטר. כלומר, השימוע לא נעשה ב"נפש חפצה" ומתוך רצון אמיתי לשמוע את תגובת העובד לטענות הקשות שהוטחו בו.
עם זאת, השופטת לא סברה כי לעובד מגיעים פיצויי לשון הרע משום שלא הובאה בפניה הוכחה לכך שמעשיו הופצו בקרב עובדי החברה.
לבסוף, השופטת חייבה את החברה להחזיר לעובד את הכספים שקוזזו ולפצות אותו על עגמת נפש, הלנת שכר, דמי הודעה מוקדמת ופיטורים שלא כדין. בסך הכל היא תשלם לעובד 140,481 בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25 אלף שקל.
עו"ד אוריאל בן אסולי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין