דיירי הקומה העליונה בבניין טענו כי לפני כ-40 שנה הוסכם על חלוקת הרכוש המשותף, כולל חלק מרוצף שאמור לשמש אותם כחנייה. בית המשפט התרשם כי הם עיוותו את המציאות כדי לזכות בחנייה, ודחה אותם.
בימ"ש השלום בתל אביב הכריע באחרונה בסכסוך שכנים לגבי הרכוש המשותף בבניין ברמת גן. בעוד התובעים טענו כי הייתה בין בעלי הדירות הסכמה לחלוקת כל הרכוש המשותף באופן כזה שהתיר להם להשתמש בחלק ממנו לצורכי חנייה, סגן הנשיא אילן דפדי מצא כי הסכם החלוקה עסק בחצר בלבד.
התביעה הוגשה בינואר 2014 על ידי בעלת דירה והוריה המתגוררים יחדיו בקומה העליונה בבניין בן ארבע דירות ברחוב אלוף דוד ברמת גן. התובעים טענו כי בעלת הדירה שמתחתם מנסה לקבל היתר בנייה בשטח חנייה שאמור להיות שלהם בהתאם להסכמות אליהן הגיעו בעלי הדירות בבניין לפני כ-40 שנה.
התובעים טענו כי כשרכשו את הדירה היה להם ברור כי לכל דירה מוקצה רבע מהחצר האחורית ושטחים נוספים בגג ובצידי הבניין, כאשר לדירה שלהם הוקצה שטח מרוצף ששימש את בעלי הדירה הקודמים בחנייה.
הם טענו כי אף שההסכמות הללו לא הועלו עלי כתב או נרשמו במרשם המקרקעין הן עדיין הסכמות מחייבות שכן כל השכנים נהגו לפיהן במשך שנים. בהתאם לכך, הם ביקשו מבית המשפט להעניק תוקף מחייב להסכמות הללו ויורה לשכניהם להכיר בזכותם להשתמש בחנייה.
יתר בעלי הדירות נחלקו ביניהם באשר למצב הדברים הנטען. שניים מהם טענו כי ההסכמות עסקו אך ורק בחצר האחורית, וכי התובעים סיפחו לעצמם את השטח שבקדמת הבניין ללא הסכמתם.
מנגד, בעלת הדירה שעימה פרץ הסכסוך הכחישה את ההסכמות הללו לחלוטין, וציינה בנוסף כי קדמת הבניין מעולם לא שימשה כחניה. להוכחת דבריה, היא הפנתה לכך שב-2011 הוועדה המקומית בעיריית רמת גן אסרה על התובעים במפורש להשתמש בו למטרה זו – מידע שהתובעים הסתירו מבית המשפט.
ניסו להטות את הכף לטובתם
בפסק הדין שניתן בחודש שעבר סגן הנשיא דפדי דחה את עיקר התביעה לאחר שהגיע למסקנה כי ההסכמות עסקו רק בחצר האחורית ולא כללו את שאר חלקי הרכוש המשותף.
השופט קבע כי ההסכמות לגבי החצר מחייבות את כולם אף שלא נרשמו בשום מקום, שכן היא "קיבלה ביטוי בשטחה והתקיימה הלכה למעשה תוך שהצדדים מודעים לה". בהקשר זה השופט הוסיף כי "הסכמה בדבר שימוש ייחודי אינה טעונה דרישת כתב או פומביות, כל עוד היא ברורה לצדדים המעורבים ואלה נהגו לפיה".
ואולם, השופט לא מצא כל אינדיקציה לחלוקת שאר שטחי הבניין המשותף. למעשה, לנוכח טענות הנתבעים והחלטת הוועדה המקומית שהוסתרה ממנו, השופט התרשם כי התובעים ניסו להשתמש בהסכמה הזו כאסכמתא לזכותם להשתמש בחנייה תוך עיוות המציאות.
השופט דפדי תמה על כך שהתובעים הסתירו ממנו מידע מהותי על החלטה שיפוטית שאסרה עליהם במפורש את השימוש בשטח ושוכנע כי השטח הזה מעולם לא שימש אף אחד מלבדם כחנייה.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה ברובה והתובעים לא קיבלו את עיקר מבוקשם – השימוש בחנייה. באשר להוצאות, נקבע כי הנתבעת שהכחישה את ההסכמות לגבי החצר האחורית לא זכאית לתשלום, אולם יתר השכנים זכו בהוצאות משפט בסך כולל של 20,250 שקלים.
- ב"כ התובעים: עו"ד יורם תובל
- ב"כ הנתבעים: עו"ד מקרקעין אלעזר יפה, עו"ד עמית יהלומי, עו"ד יוסף לוי
עו"ד נחום שר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין