המחיר שמילואימניקים לא מצפים לשלם בגירושים
חיילי מילואים שפונים לטיפול נפשי בעקבות השירות עלולים לגלות שסיכומי הטיפול שלהם משמשים נגדם בהליכים הנוגעים לזמני השהות עם ילדיהם
בחדר הישיבות שלי ישב לא מזמן לקוח שאני מייצגת בהליך גירושין הנוגע לזמני השהות. אכנה אותו כאן "עומר". הוא אב לילד בן חמש, לוחם ומפקד בצנחנים, ששירת מעל 400 ימי מילואים. בסבב מילואים אחד, יחידתו נתקלה בחוליית מחבלי חיזבאללה. חברים לנשק שלו נפצעו, חלקם נהרגו. עומר הוא זה שחילץ אותם.
אבל מה שמפחיד אותו היום הוא לא מה שקרה שם בגבול הצפון, אלא מה שקורה לו עכשיו באולם בית המשפט. עומר, כמו לוחמים רבים שחוו את מה שהוא חווה, פיתח פוסט-טראומה. הוא פנה לטיפול ואף בחר ביוזמתו להתאשפז במסגרת טיפולית ייעודית. הוא סיים את הטיפול לאחר חודשים, מאוזן, עם ליווי תרופתי קבוע ומעקב פסיכיאטרי. הפסיכיאטרית המטפלת נתנה חוות דעת שלפיה הטיפול התרופתי אינו פוגע בערנותו, בשיקול דעתו או ביכולתו לטפל בבנו.
ואז עומר ביקש להתגרש. תוך זמן קצר אספה אשתו לשעבר את סיכומי המחלה שלו מהאשפוז ומהפסיכיאטרים שטיפלו בו, וצירפה אותם לתיק בעניין זמני השהות. לא כחומר רקע להערכה מקצועית עצמאית, אלא כראיה שנועדה להרחיק אותו מבנו.
פתאום הוא לא היה אבא שהתמודד עם קושי אמיתי ויצא ממנו מטופל ומאוזן. הוא היה "לא יציב", "מסוכן". התוצאה היתה החלטה שיפוטית שלפיה אינו רשאי ללון לבדו עם בנו בלילה, אלא אם בן משפחה נוסף ישן עמם בבית. זאת, למרות חוות הדעת הרפואית שלפיה הוא כשיר לתפקד כהורה.
אירוניה אכזרית ותמריץ מסוכן
הסיפור של עומר אינו חריג. זו רק דוגמה אחת מתוך כמה תיקים שנתקלתי בהם. מדינת ישראל קוראת לאלפי גברים ונשים למילואים, לעיתים למאות ימים במצטבר. כחברה, אנחנו מצפים מהם לצאת לסכן את חייהם, ולשלם לעיתים מחיר נפשי כבד וממושך. ואז, כשהם חוזרים הביתה ופונים לטיפול, אנחנו מאפשרים להשתמש בתיעוד הטיפול כדי לצמצם את הזמן שלהם עם ילדיהם.
זו לא רק אירוניה אכזרית, אלא גם תמריץ הפוך ומסוכן. אם עצם הפנייה לטיפול נפשי, ואפילו אשפוז יזום ואחראי, עלולה לשמש נגד הורה בדיון על זמני השהות, המסר שעלול לעבור למילואימניק שיושב מול פסיכולוג או פסיכיאטר הוא: אל תבקש עזרה, כי מה שיירשם בתיק הרפואי שלך עלול לשמש נגדך.
הדין הישראלי אמור לבחון בראש ובראשונה את טובת הילד הקונקרטי, ולא תווית אבחנתית. הבעיה מחריפה כשמה שמונח על שולחן בית המשפט אינו חוות דעת של מומחה ניטרלי, אלא סיכומי טיפול ואשפוז שהוגשו כראיה גולמית, בלי שנבחנו דרך השאלה הרלוונטית באמת: האם ההורה מתפקד בפועל כהורה.
אני לא מבקשת מבתי המשפט להתעלם מבריאותו הנפשית של הורה. בדיוק ההפך. צריך לבחון את מה שבאמת רלוונטי: תפקוד בפועל, מסוגלות הורית ממשית וחוות דעת מקצועיות עדכניות ומבוססות, ולא את שם האבחנה כשלעצמו. כשמוגשים לבית המשפט סיכומי טיפול פרטיים, יש לבחון את התמונה המלאה במסגרת הערכה מקצועית של המסוגלות ההורית ולא לתת להם, כשלעצמם, להכריע את התיק.
ולצד כל אלה יש כאן סוגיה גדולה יותר. המדינה שמגייסת את עומר, ואת רבים כמוהו, למאות ימי מילואים, ומטילה עליו חובה שאין ממנה כמעט מנוס – אינה מציעה לו שום הגנה מקבילה בזירה האזרחית-משפחתית, כשהמחיר שהוא שילם בשירותה חוזר לרדוף אותו במקום שהכי כואב לו: מול הבן שלו.
- עו"ד דורית בן אברהם עוסקת ב- דיני משפחה
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.
