מחלוקת בין זוג צעיר להורים, בעקבות שטר תנאים שבו התחייבות הורי החתן להעניק לזוג דירה במתנה הגיע לפתחו של ביהמ"ש למשפחה. השופטת עשתה סדר בתקוה לשים קץ לסאגה המשפחתית.
במסיבת אירוסין של זוג חרדי שנערכה בשנת 2003, חתם אבי החתן על שטר תנאים, שנקרא ביידיש "וורט", ובו צוין בין היתר כי הזוג יקבל במתנה את הדירה שבקומה השנייה בבית הורי החתן.
לשאלות בענייני משפחה:
כנסו לפורום דיני משפחה
במשך שמונה שנים הזוג הצעיר גר ביישוב אחר, והאב העביר לו את דמי השכירות מהדירה בסך 3,000 בחודש. ב-2011 הפסיק האב להעביר לזוג דמי שכירות והוא עבר להתגורר בדירה למורת רוחו של האב, שהתחרט על התחייבותו.
במהלך השנים המשפחה לא הצליחה לפתור את המחלוקת שנסובה בעיקר סביב טיבו של הוורט: האם מדובר בהתחייבות מצד הורי הבן לתת את הדירה במתנה, או שמא מדובר בהתחייבות לעזור לזוג הצעיר במגורים בלבד ולתקופה מוגבלת.
בשנת 2013 הוגשו תביעות הדדיות לבימ"ש לענייני משפחה בתל אביב על ידי הצדדים.
הילדים טענו, בין היתר, כי הוורט הוא מסמך משפטי מחייב – הלכתית ומשפטית – ובמסגרתו התחייבו ההורים באופן מפורש לתת לתובעים את הבעלות בדירה במתנה.
בנוסף לחיוב ההורים להעביר את הזכויות בדירה על שמם, דרשו התובעים פיצוי של 150,000 שקל בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם בשל הפרת ההתחייבות.
ההורים עתרו לדחיית התביעה והגישו תביעה משלהם לסילוק התובעים מהדירה. הם טענו, בין היתר, כי הוורט אינו מסמך מחייב.
עוד הם טענו כי כוונתו היחידה של האב הייתה לאפשר לילדים זכות מגורים בדירה, עד שיסתדרו, וכספי השכירות הועברו להם למשך תקופה מתוך רצון טוב בלבד.
בנוסף נטען כי האם, שחצי מהבית שייך לה, כלל לא חתמה על הוורט, כך שבכל מקרה אין להעביר את הזכויות בדירה.
על כך השיבו הילדים כי בחברה החרדית נהוג שהאב חותם בשמה של האם.
התגבשה הסכמה חדשה
השופטת ורד שביט פינקלשטיין בחנה את העניין שלב אחר שלב. תחילה היא קבעה כי הוורט הוא חוזה מחייב, הן על פי דיני החוזים והן על פי דיני המתנה.
לגבי העובדה שהאם לא חתומה, השופטת אמנם דחתה את הטענות לגבי החברה החרדית בכללותה, אך עם זאת קבעה שלאור עדותה של האם, שהצהירה כי היא "יודעת הכל", האב אכן פעל גם בשמה כשחתם על המסמך.
אלא שזה לא נגמר כאן. על סמך התנהגות הצדדים במשך שמונה השנים שחלפו עד שהזוג עבר להתגורר בדירה, השתכנעה השופטת כי הם בעצם החליטו לסטות מהחוזה, ולמעשה גיבשו בעל פה הסכמה אחרת, שמומשה הלכה למעשה, ולפיה במקום הזכויות בדירה, התובעים יקבלו את דמי השכירות שלה.
משכך, לנוכח העובדה כי בפועל התגבשה הסכמה חדשה, לא בוצעה כל הפרה של הוורט בנוגע להעברת הזכויות בדירה כטענת התובעים. רק כאשר ההורים הפסיקו להעביר לילדים את דמי השכירות, הם פעלו בניגוד להסכמה החדשה שגובשה בין הצדדים.
השופטת דחתה את התביעה לפיצויים בסך 150,000 שקל, וציינה כי טענה זו לא הוכחה בשום אופן.
בסופו של דבר, שתי התביעות התקבלו חלקית: השופטת קבעה שהזוג יפנה את הדירה תוך שלושה חודשים. ואולם, לאחר עזיבת בני הזוג, על ההורים למצוא שוכרים לדירה ולהעביר את דמי השכירות לידיהם, בסך שלא יפחת מ-3,000 שקל לחודש כפי שהיה לפני הסכסוך. ההורים ינהגו כך עד סוף חייהם. לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובעים: עו"ד אלי מויאל
- ב"כ הנתבעים: עו"ד יונתן לוי
* עו"ד גדלי סולן עוסק בדיני משפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין