השתלט על החלק של אשתו המנוחה בדירה וביקש לסלק ממנה את בנו

האיש פעל להעברת הבעלות בדירה לבן אחר. ביהמ"ש קבע שהוא לא יכול לבצע עסקה במקרקעין שאינם שלו וההעברה בטלה לנוכח זכויות המנוחה בנכס

בית המשפט לענייני משפחה בקריות דחה לאחרונה תביעת אב ובנו לסילוק יד של בן אחר מדירה ששימשה למגורי ההורים בחייהם. לאחר פטירת האם פעל האב להעברת הזכויות בדירה, שהיו רשומות בטאבו על שמו, לבנו. ואולם, השופטת מאיה לוי קבעה שההעברה בטלה לנוכח קיומה של חזקת שיתוף בין התובע לאשתו המנוחה, המגבשת ליורשים ובהם הנתבע, זכויות קנייניות בדירה. מאחר שאדם אינו רשאי להעביר זכויות שאינן שלו, הפעולה חסרת תוקף.

התובע ואשתו המנוחה נישאו בתחילת שנות ה-50. זמן קצר לאחר נישואיהם רכש התובע את הבית מושא התביעה, ורשם אותו על שמו. כמקובל באותן שנים יחסיהם היו מאופיינים בגישה פטריארכלית – התובע היה אחראי על הפרנסה בעוד שהמנוחה הייתה עקרת בית ודאגה לגידול הילדים.

בשנת 2006 הלכה האם לעולמה. התובע ניצל את העובדה שלא הוצא בעניינה צו ירושה ורקח מזימה עם בנו. הוא חתם על הסכם מתנה במסגרתו העביר את הזכויות בדירה במלואן לאחד מבניו, ובד בבד הגיש את התביעה לבית המשפט לצורך סילוק בנו האחר שבינתיים החל לגור שם.

הנתבע לא נשאר חייב והגיש אף הוא תביעה בה ביקש להצהיר כי הוא זכאי מכוח ירושת אימו לחלק מהדירה. לטענתו, לאור חזקת השיתוף שבין הוריו מחצית מהדירה שייכת לאימו, ולאחר מותה חלקה בדירה עובר בין היתר אליו. 

כוונת שיתוף ברורה

השופטת מאיה לוי קבעה שלמרות הקושי הטמון בקבלת טענה לכוונת שיתוף מפי יורש ביחס להוריו, שחלקם כבר אינם בחיים, כאן ישנה כוונת שיתוף מובהקת וברורה.

זאת, לאור מערכת היחסים הפטריארכלית שניהלו התובע והמנוחה בחייהם, אשר הוכרה בפסיקה ככזו היוצרת כוונת שיתוף ביחס לנכס העיקרי של הצדדים – דירת המגורים. השופטת הוסיפה כי האב הודה בבית המשפט שניהל חיים משותפים והרמוניים עם אשתו, ללא ריבים ותככים.

עוד היא הדגישה כי התובע ואשתו התחתנו טרם חקיקת חוק יחסי ממון וחלה עליהם חזקת השיתוף. כמו כן, מעולם לא נכרת ביניהם הסכם ממון שיסתור את החזקה.

השופטת הטעימה כי לו הייתה המנוחה נפרדת מהתובע בחייה ולא עומדת על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף אז ניתן היה להסיק שוויתרה על חלקה בדירה, אך זה לא המצב.

בנוסף, השופטת שוכנעה כי הסכם המתנה בין התובעים הוא למעשה חוזה למראית עין שנערך רק לצורך ההליך המשפטי, כשמטרתו הסופית של האב היא לקבל את הדירה כולה בשבילו. אמירותיו בבית המשפט כי הוא "רוצה לחיות לבד" ו"לא רוצה אף אחד ליידי", הסגירו אותו.

לפיכך השופטת קבעה כי לנתבע חלק מסוים בדירה באופן המאיין את עסקת המתנה שנערכה בין התובע לבנו, ושנרשמה בטאבו. "אין אדם יכול להעניק לזולתו יותר זכויות משיש לו עצמו", חתמה.

התובע ובנו חויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 30,000 שקל.

• ב"כ התובע ובנו: עו"ד ויקטור מנסור
• ב"כ הנתבע: עו"ד יצחק בן חיים

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין