סכסוך בין דיירים בבניין עסקים בתל-אביב לווה בהאשמות חמורות כלפי חברי ועד הבית בפני דיירי הבניין. השופטת קבעה שמדובר בלשון הרע והוסיפה גם נימוק "ציבורי".
בית משפט השלום בתל-אביב פסק פיצויי לשון הרע בסך 70,000 שקל וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל, לזכות יו"ר ועד נציגות דיירים בבניין משרדים בעיר. הנתבע, שהאשים את התובע במעשים פליליים של גזל ומרמה, לא הצליח לשכנע את השופטת שהוא זכאי ליהנות מההגנות שבחוק איסור לשון הרע.
התביעה הוגשה על רקע סכסוכים בין הצדדים ביחס לאחזקת הבניין וניהול קופת הנציגות שלו. התובע הוא בעלים, בעצמו או באמצעות חברה בבעלותו, בעסק הנמצא בבניין. הנתבע הוא בעל זכויות ב-45% מהבניין, וכן דירקטור בחברת השקעות שגם היא בעלת זכויות בדירות מסוימות בבניין.
התובע, שהתפטר מתפקידו כיו"ר ועד בשנת 2012, טען כי באותה שנה שלח הנתבע מספר מכתבים אליו ואל שאר דיירי הבניין, בהם השתלח בו וטען כי גזל, רימה, ומעל בכספי הוועד.
התובע הוסיף כי בתגובה לכך, שלח לנתבע מכתב מעורך דין בו דרש התנצלות ואיים בתביעה, אולם הנתבע לא הגיב, ולאחר מכן הגיב בבוטות וחזר על דבריו.
טענתו הייתה כי מדובר בפרסומים שהשפילו אותו, פגעו במוניטין שלו וגרמו לו לעגמת נפש רבה.
הנתבע – שכמו התובע הציג טענות רבות ומפורטות לגבי התנהלות התובע לשיטתו – טען כי כל מה שנכתב עסק בעובדות, והופנה לנפגעים הישירים ממעשיו ומחדליו החמורים של התובע כיו"ר הנציגות.
מכאן הוא טען להגנת "אמת בפרסום" וכן להגנת פרסום בתום לב.
פעל בכוונת זדון
היות שהנתבע לא הכחיש את עצם הפרסום, הרי שעיקר המחלוקות עסקו בשאלה האם יש בפרסומים אמת. ובמידה שלא – האם הנתבע זכאי ליהנות מהגנת תום הלב.
על מנת לקבוע את טיבם של הפרסומים, השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט ניתחה את קביעותיה של המפקחת על מקרקעין תל-אביב, שהכריעה בסכסוך בין חברי ועד אחרים שכיהנו יחד עם התובע, ושבו למעשה נדונו העובדות שנדונו בתביעה זו.
בעיקרו של דבר, המפקחת הכריעה שנטילת הכספים של התובע (שם דובר על תביעה נגד חברו לוועד) הייתה כדין – לא במרמה ולא בגזל – ולא הורתה על השבתם.
המפקחת אף קבעה בין היתר כי במשך שנים, רוב בעלי הדירות לא גילו עניין בנעשה בבית ולא טרחו לשלם את חלקם בהוצאות.
לאחר שפירטה את השתלשלות האירועים ועיינה בקביעות המפקחת לעומקן, השופטת פינצ'וק-אלט השתכנעה שהדברים שפרסם הנתבע על התובע אינם אמת.
בנוסף, השופטת קבעה כי הדברים אינם חוסים תחת הגנת תום הלב, וציינה כי "לא רק שהנתבע לא צדק לגופו של דבר אלא שהוא נקט לשון בוטה מתלהמת ובלתי מידתית, וחזר והשתמש בביטויים מעילה וגניבה כלפי התובע".
השופטת הוסיפה כי "הנתבע התעלם מהקשיים הגדולים שעמדו בפני הנציגות בשל בעלי דירות סוררים, כולל הוא והשוכרים מטעמו".
בנוגע לגובה הפיצויי, השופטת התחשבה בכך שמדובר בהאשמות חמורות, שעליהן הנתבע חזר שוב ושוב.
כמו כן, השופטת התרשמה שהנתבע פעל מתוך כוונת זדון, וציינה כי "יש למצוא חומרה נוספת בכך שהנתבע עשה כן לצורך מטרה כלכלית שלו, כבעל כ- 44% מבעלי הזכויות בבניין". על כך היא הוסיפה שיש להתייחס להאשמות שכאלה בחומרה גם בשל האינטרס הציבורי, שכן פרסומים כאלה עשויים להרתיע אנשים מלשמש בוועד.
- ב"כ התובע: עו"ד אברהם ילין
- ב"כ הנתבע: עו"ד ספי שמש
* עו"ד אסף טופול ממשרד עורכי הדין פרידמן טופול ושות' מייצג בהליכי לשון הרע
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין