דייר מוגן תבע: "מוותר על החנות, שלמו לי פיצוי"

בית המשפט הבהיר כי דמי פינוי אינם זכות אוטומטית אלא תוצאה של הסכם רצוני בין משכיר לדייר. התביעה נדחתה והתובע חויב בהוצאות

במסגרת תביעה חריגה שהוגשה לפני כשנה לבית משפט השלום בבת ים, עתר דייר מוגן השוכר חנות לחייב את בעלותיה לקבלה בחזרה ולשלם לו דמי פינוי, זאת בטענה שכבר אינו זקוק לה. השופט יגאל נמרודי דחה אותו לאחרונה תוך חיוב בהוצאות, בהיעדר מקור חוקי המזכה אותו לתבוע זאת מהשתיים.

התובע שוכר מהנתבעות חנות בדיירות מוגנת. מזה תקופה ארוכה שהוא אינו משלם להן דמי שכירות. כבר ב-2010 טען בבית הדין לשכירות שהנכס סגור, באופן שמצדיק לשחררו מדמי שכירות ריאליים (שאינם מוגבלים לתקרה שבדיני הגנת הדייר), אלא שבית הדין, בהחלטתו ממאי 2011, קבע בין היתר כי "תרופתו של הדייר היא במציאת דייר אחר, או במכירת הזכויות חזרה לבעל הבית".

את האמירה הזו פירש הדייר כהוראה המחייבת את בעלות הנכס לקנות ממנו את זכויותיו בחנות, ולמעשה לשלם לו דמי פינוי אגב השבת החזקה לידיהן.

לימים ניהלו הצדדים הליך נוסף, הפעם בבית משפט השלום, אשר הסתיים בקביעה שלפיה ככל שהדייר המוגן יגיע להסכמה עם המשכירות כי ינהל פעילות שונה בחנות - אשר אינה מזכה אותן בדמי שכירות ריאליים - הרי שהדבר אפשרי. ערעור שהוגש למחוזי נדחה בהסכמה.

בתביעתו הנוכחית, שהגיש לבית המשפט במרץ אשתקד, עתר האיש לחייב את בעלות החנות לקבלה בחזרה ולשלם לו דמי פינוי - זאת, כאמור, על בסיס אותה אמירה של בית הדין לשכירות מלפני כ-15 שנים. ואולם בסופו של יום, הוא נחל הפסד צורם.

נדרשת הסכמה

השופט נמרודי הדגיש שהחלטת בית הדין לשכירות לא התיימרה להקנות לתובע זכות שאינה קיימת. הוא הסביר ש"זכות של דייר להגיע עם בעל הבית להסכם פינוי, כנגד תשלום דמי פינוי, לעולם קיימת", ואולם "היא מבוססת על הסכמה רצונית בין שני צדדים: משכיר ושוכר. ההסכמה היא שעומדת ביסוד אותה הזכות ובאין הסכמה - אין זכות קנויה לקבל דמי פינוי אגב השבת המושכר לבעל הבית".

ברוח זו הדגיש השופט שיש לקרוא בהחלטת בית הדין לשכירות מ-2011 את הדרישה להסכמה, כחלק בלתי נפרד מהאמור בה. בהתאם לכך, הוא אימץ את פרשנות בתי המשפט השלום והמחוזי שדנו בזמנו בנושא, אשר הייתה, כאמור, בהלך הרוח של בית הדין לשכירות. לדבריו כל מסקנה אחרת אינה מתיישבת הן עם דיני הגנת הדייר והן עם כללי סבירות, שיקול דעת והיגיון.

"התובע, אפוא, לא הראה מקור חוקי המזכה אותו לדרוש מבעלות הבית לקבל את המושכר ולשלם לו דמי פינוי. המקור עליו הוא נסמך - אינו מקור המוכר בדין. בהיעדר הסכמה, מודעת ורצונית, מצד הנתבעות - אין בסיס לסעד האמור בתביעה", סיכם השופט. הוא הורה, לפיכך, על דחיית התביעה וחיוב הדייר ב-18 אלף שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת בעלות החנות.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.