מאת: עו"ד יואב סלומון
לפסק הדין בעניין שמיר אילנה נ' Ras - Reunion Adriatica Di Sicurta
במסע שורשים גילתה אישה שלאביה המנוח הייתה פוליסת ביטוח בחברה אירופאית. היא זכתה ב-500 אלף שקל בתביעה שהגישה נגד החברה. מדוע, בסופו של דבר, חויבה ישראל להחזיר לחברה האירופאית את כל הכסף ששילמה?
בתו של יהודי שנפטר בבולגריה ב-1947 יצאה למסע שורשים, ובמהלכו מצאה הצהרת הון שערך אביה המנוח ב-1942 עבור המשטר הפרו-נאצי. מההצהרה היא גילתה שלאביה הייתה פוליסת ביטוח בחברה בשם Reonione.
ב- 2003 נודע לאישה דרך הנציבות הבינלאומית לתביעות ביטוח על תקופת השואה שחברת הביטוח עוד קיימת. היא פנתה לחברה וביקשה את כספי הביטוח של אביה המנוח.
התשובה שקיבלה לא סיפקה אותה: נאמר לה שעל פי הסכם שנחתם בין הנציבות, הקרן הגרמנית לזיכרון השואה ואיגוד חברות הביטוח הגרמניות, הסכום המקסימאלי שמגיע לה הוא 6,000 דולר.
האישה לא קיבלה את ההצעה והגישה תביעה נגד חברת הביטוח האירופאית לבית משפט השלום בתל אביב.
חברת הביטוח ביקשה לדחות את התביעה בטענות שונות, ואף הגישה הודעת הצד השלישי נגד ישראל, במסגרתה ביקשה לחייב את המדינה להחזיר לה כל סכום שתיאלץ לשלם.
לטענתה, ישראל, כמו מדינות רבות אחרות שקלטו ניצולי שואה, חתמו על הסכם על פיו מבטחות החברות באיגוד חברות הביטוח הגרמני ישלמו עד 6,000 דולר לכל ניצול שואה שיש לו ראיה לקיומה של פוליסה מבלי לקיים הליך משפטי סבוך.
בתמורה, התחייבו המדינות שלא לאפשר לניצולים להגיש נגד המבטחות תביעות אישיות לבתי המשפט האזרחיים. לטענת הנתבעת, בכך שישראל לא מנעה מהתובעת את הגשת התביעה, היא התרשלה כלפיה.
המדינה התגוננה, בין היתר, בטענה שהתריעה שלא תוכל למנוע מבתי המשפט מלדון בתביעות ניצולי שואה, אלא רק להמליץ על דחייתן, והתחייבותה על פי ההסכם כפופה לסייג זה.
שווי הפוליסה: מיליון שקל
השופט מנחם (מריו) קליין קבע שהפוליסה של אבי התובעת תקפה ושוויה כיום עומד על מיליון שקל. מאחר שהתובעת אינה היורשת היחידה של אביה, תשלם לה הנתבעת חצי מיליון שקל בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט של 75 אלף שקלים. אולם, את מלוא הסכום תהיה הנתבעת זכאית לקבל מהמדינה.
לפי השופט קליין, המדינה, שהתחייבה לחסום את האפשרות להגיש נגד הנתבעת תביעות אישיות של ניצולי שואה, לא עמדה בהתחייבותה ולא קבעה עד ליום זה ממש מנגנון חסימה שכזה. המדינה, קבע השופט, הייתה צריכה להבהיר מפורשות, שאינה יכולה למנוע את הגשת התביעות או לחייב את דחייתן, ולכלול זאת בהסכם, ממש כמו שעשתה בשעתו ארה"ב.
השופט קבע, שהנתבעת הייתה בטוחה שאינה חשופה לתביעה אך מאחר שישראל לא עמדה בהתחייבותה, נגרם לה נזק של מאות אלפי שקלים, אותו תצטרך המדינה להחזיר בשל רשלנותה.
נקודה למחשבה: האם "הסכם החסימה" עליו הסתמך השופט בפסיקתו הוא חוקתי? מחד - מטרתו טובה, שכן הוא מאפשר לניצולי שואה שאין בידם מסמכי ביטוח, לקבל פיצוי מבלי לעמוד בחובת ההוכחה הרגילה. אך מאידך - מדובר בפגיעה בזכותם של ניצולים אחרים לקבל פיצוי מלא לפוליסות הביטוח שלהם. לעניות דעתי, ספק אם ההסכם היה עומד במבחן בג"ץ.
לפסק הדין בעניין שמיר אילנה נ' Ras - Reunion Adriatica Di Sicurta
* עו"ד יואב סלומון עוסק בדיני ביטוח.
**הכותב לא ייצג בתיק.
***שמות באי הכח לא צוינו בפסק הדין.
****המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
למדור: ביטוח
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.