שני אחים תבעו את עירייה חיפה לאחר שזו שינתה את צורת החנייה בסמוך לביתם ובכך נגסה שלא כדין מהשטח שבבעלותם. בית משפט השלום בחיפה קבע לפני שבועיים שהעירייה פשוט פלשה לשטח פרטי והורה לה להסתלק משם.
בין הבניין שבבעלות התובעים ברחוב בלפור בחיפה לבין הכביש ממול הייתה סלולה לאורך שנים מדרכה ומקומות חנייה ניצבים. בתחילת שנת 2000 העירייה רצתה להגדיל את היצע החנייה ושינתה אותה מצורה אופקית לצורה אלכסונית, הפכה אותה לחנייה בתשלום והציבה מדחנים.
רוצה להוציא את הפולשים?
עורך דין מקרקעין
אלא שהשינוי גרע כחצי מטר משטח המדרכה שבבעלות התובעים מבלי שהעירייה נקטה בפעולות הפקעה ומבלי שהיו לה כל זכויות בשטח המדובר.
שנים רבות לא הביעו התובעים כל התנגדות לפלישה, עד שיום אחד עיקלה העירייה את חשבונו של אחד האחים בגלל חוב ארנונה של כ-60 אלף שקל על הבית שבו הוא מתגורר.
או אז הגישו הבעלים תביעה כנגד העיריה בגין עיקול החשבון וצירפו לכך גם תביעה בגין הפלישה. התביעה הסתיימה ביוני 2009 לאחר שהצדדים הגיעו להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
בהסכם הוחלט כי העירייה תמחק את חובות התובע ובתמורה תידחה התביעה לסילוקה משטח החנייה. בהסכם נכתב במפורש כי הוא "מביא לידי מיצוי וסיום כל המחלוקות שיש לצדדים זה כלפי זה עד למועד החתימה..."
למרות זאת, בשנת 2012 תבעו הבעלים בשנית את העירייה לפינוי שטח הפלישה ולתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של למעלה מ-300 אלף. הבעלים טענו כי מאז ההסכם העירייה הוסיפה בסמוך לבניין שלהם עוד מקומות חניה תוך פלישה שלא כדין לשטח שבבעלותם ובמטרה הממוקמים להעשיר את קופתה.
העירייה טענה מנגד כי בהסכם הפשרה מ-2009 נקבע שהתובעים מוותרים על כל טענה עתידית בקשר לשטח. עוד נטען מטעמה כי למעשה הסוגייה כבר הוכרעה בפסק דין סופי יש להימנע מלדון – טענה המכונה בעגה המשפטית "מעשה בית דין". לחילופין נטען כי השינויים נועדו לרווחת התושבים ודיירי הבניין וכי לא נגרם כל נזק לתובעים.
פרשנות נגד המנסח
השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון נדרשה לשאלה האם מה שהושג בהסכם הפשרה הוא "מעשה בית דין", שכולל גם פעולות עתידיות, או שמא הוא התייחס רק למה שאירע עד למועד חתימת ההסכם.
לאחר עיון מדוקדק בהסכם הגיעה השופטת למסקנה כי הדין עם התובעים. השופטת קבעה כי הפרשנות לה טוענת העירייה בדבר ויתור על כל טענה עתידית לא מתיישבת עם לשון ההסכם המפורשת: "סיום כל המחלוקות עד מועד החתימה על הסכם זה".
עוד השופטת הוסיפה כי "הסכם הפשרה נוסח ע"י העיריה והכלל הוא שחוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים עדיפות בעיצוב תנאיו, כמו במקרה שלפנינו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".
משכך, השופטת קיבלה את התביעה. "משלא הצביעה העיריה על כל זכות שבדין המקנה לה זכות לתפוס את שטח הפלישה ללא הסכמת התובעים, אז הינה בגדר מסיגת גבול", כתבה השופטת בפסק הדין והורתה לעירייה לסלק ידה מהשטח ולהחזיר את המצב לקדמותו.
יחד עם זאת השופטת דחתה את בקשת התובעים לתשלום דמי שימוש לאחר שלא הגישו חוות-דעת מקצועית המאשרת שנגרמו להם הפסדי שכירות. כמו כן, מאחר שלטעמה התובעים הכבידו על ניהול התיק, הם לא זכאים להוצאות משפט.
- ב"כ התובעים: לא צוין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ה. ליטבק
* עורך דין שאולי כהן עוסק בתחום המקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין