בתביעה שהגיש נגד מועצה אזורית עמק הירדן נקבע כי הנתבעת התרשלה כשלא הציבה שלטים המתריעים מפני הסכנה שבקפיצה למים
בית משפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעת נזקי גוף שהגיש מטייל נגד המועצה האזורית עמק הירדן, בעקבות פציעתו לאחר שביצע "קפיצת טרזן" למימי נהר הירדן. השופטת מיכל שרביט קיבלה את טענת התובע לפיה המועצה התרשלה כשלא הציבה שלטים המתריעים מפני הסכנות שבקפיצה למים העכורים, ופסקה לטובתו פיצוי ניכר.
התאונה אירעה בחופש הגדול של 2017. התובע, ירושלמי וחובב טיולים מושבע, נסע עם אשתו ושני ילדיו לצפון. בדרך חזרה לעיר הקודש הם החליטו לעצור לטבילה ב"מורד הירדן" שהוא המקטע הדרומי של נהר הירדן. מדובר באתר רחצה ידוע שעל עציו תלויים חבלי "טרזן" מאולתרים המזמינים את המבקרים לקפוץ למים.
התובע לא עמד בפיתוי וניגש לקפוץ. לטענתו, לפני שקפץ הוא שאל נערות שהיו במים האם הם עמוקים מספיק, והן השיבו בחיוב. לאחר מכן התובע קפץ מגדת הנהר אל תוך המים כשרגליו קדימה ("קפיצת נר"). למרבה הצער הוא נחת על סלע שהיה בתוך המים ושבר את קרסולו.
בתביעה שהוגשה בדצמבר 2018 טען התובע שהמועצה התרשלה בין היתר בכך שלא הציבה שלטי אזהרה בדבר הסכנות הטמונות בקפיצה למי הנהר, ובכך שלא הסירה את חבלי הקפיצה המאולתרים. לדבריו, בשל התנהלות רשלנית זו הוא זכאי לפיצוי כספי.
המועצה לעומתו טענה כי דווקא כן הציבה שלטים בכ-15 נקודות שונות לאורך גדות הנהר, לרבות בסמוך למקום התאונה. בנסיבות אלה, נטען, אין להטיל עליה אחריות לנזקי התובע.
פיתוי גדול לקפוץ
השופטת שרביט ציינה שהמחלוקת העובדתית במקרה זה סובבת סביב השאלה האם במועד התאונה היה קיים במקום שילוט אזהרה מפני רחצה במי הנהר.
בהקשר לכך ציינה השופטת כי התובע העיד באופן נחרץ שלא ראה כל שילוט האוסר על רחצה במקום התאונה או בדרך אליו. המועצה לעומתו שינתה את גרסאות לאורך ההליך. כך, בעוד שבתצהיר אחד ממנהלי הנתבעת לא נטען שהוצב שלט בסמוך למקום התאונה, בחקירתו הנגדית הוא העיד ש"בוודאות היו שלטים" בזירת האירוע.
"בנסיבות אלה", כתבה השופטת, "לא מצאתי שלא ליתן אמון בעדות התובע שלפיה ממקום קפיצתו לא ראה כל שילוט האוסר על רחצה".
ואולם, השופטת הוסיפה כי גם אם גרסת המועצה בעניין השילוט תתקבל זה לא מספיק כדי לפטור אותה מאחריות. לדברי השופטת, קיומם של חבלי ה"טרזן", זרימת המים האיטית ועכירות המים שמגבילה את הראות בהם לסנטימטרים בודדים – כל אלה יוצרים אצל המטייל הסביר מצג מטעה לפיו לא נשקפת סכנה מקפיצה למי הנהר במקום.
השופטת קבעה כי צירופם של מאפייני המקום יוצרים פיתוי אצל המטייל לקפוץ למים, בעוד שהסיכון הגלום בקפיצה – מפגיעה בקרקעית, סלע או גזע עץ – הוא בלתי סביר.
בתוך כך היא ציינה כי אף שכיום מוצבים במקום שלטים שלפיהם "המים עמוקים, הרחצה באחריות המתרחץ", השלטים אינם מתריעים מפני הסיכונים הבלתי סבירים, אלא רק מאלה הסבירים כגון טביעה.
אדרבה, כתבה השופטת, דווקא השילוט הנוכחי עלול לחזק את המצג שהקפיצה למים אינה מסוכנת, ומכאן החשיבות שבפעולות פיקוח אלטרנטיביות כגון הסרת חבלי ה"טרזן". זאת המועצה לא עשתה, ובכך לקביעת השופטת היא חרגה מסטנדרט הזהירות הסביר.
עם זאת, השופטת קבעה שגם התובע לא נזהר מספיק ויש לייחס לו אשם תורם משמעותי בשיעור של 40%.
בסך הכול הוא יפוצה ב-190,800 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 44,647 שקל והוצאות משפט.
ב"כ התובע מסרו כי "המקום שהתחזה למוסדר ומפוקח התגלה כג'ונגל שבו ההתנהגות הנורמטיבית מסכנת את חיי המטיילים. הגיע הזמן שהרשויות המוניציפליות יבינו שהזכות שלהן בשטח מקימה להן חובת פיקוח ושמירה על שלום הציבור".
- ב"כ התובע: עו"ד אבי שינדלר ועו"ד אוריה רוזנבלט
- ב"כ הנתבעות: עו"ד אריה כרמלי ועו"ד מריה ממן
עו"ד פאני יהלום
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין