פלוני נ' מועצה אזורית עמק הירדן ואח'

כללי

1.בדרכם הביתה מטיול משפחתי בצפון הארץ ביום 8.8.17 עצרו התובע, יליד 1970, ובני משפחתו לטבול בנהר הירדן במקום סמוך לאתר הירדנית, במקטע הדרומי המכונה "מורד הירדן", המצוי בשטח מועצה אזורית עמק הירדן (המועצה). כנטען בתביעה המדובר במקום ידוע כאתר רחצה, וחבלי קפיצה מאולתרים תלויים מן העצים והקפיצה למים גם באמצעותם, בסגנון "טרזן", מהווה נוהג המקום. התובע ביצע קפיצה לתוך הנהר ונחבל בקרסולו מסלע חבוי שהיה במים. בתביעתו זו הוא עותר כי המועצה תפצה אותו על נזקיו בשל רשלנותה הנטענת באי הצבת שלטים אודות הסכנות הטמונות ברחצה ובקפיצה למי הנהר, ומבלי שדאגה להסיר את המכשול של חבלי הקפיצה; ובכך שלא הסדירה גישה בטיחותית לנכנסים לרחוץ במי הנהר, בהצבת גידור שימנע מעבר גישה מסוכן למים ופקחים שיפקחו על אופן הרחצה במקום.

2.הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות הן בשאלת הנזק. בעניין אחרון זה, ונוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, מונה פרופ' מאיר ליברגל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. פרופ' ליברגל קבע בחוות דעתו ובמענה לשאלות הבהרה מטעם התובע כי שבר הפריקה בקרסול ימין שנגרם לתובע בתאונה הותיר אצלו נכות צמיתה בשיעור 10% המבטאת את מכלול הנכות התפקודית כולל הפרעה תפקודית אפשרית בגין הצלקות. המדובר במומחה שמונה בהסכמת בעלי הדין, והם לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו (הודעת הצדדים מיום 3.6.19; עמ' 1 לפרוטוקול ש' 17).

3.מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו, של אשתו ובתו, וכן חוות דעת מומחה של יוסי שוסטר (עו"ד), מורה דרך מוסמך ומרצה לביטחון ובטיחות בטיולים (שוסטר). התובע ושוסטר נחקרו על עדויותיהם שבכתב, כאשר הנתבעת ויתרה על חקירת אשת התובע ובתו לייעול ההליך ומבלי שהדבר יתפרש כהסכמה לאמור בתצהיריהן (עמ' 14 ש' 4-3). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של רני אוחנה, מנהל מחלקת תפעול, קידום ורישוי עסקים, חופים ואתרי רחצה והיחידה הסביבתית במועצה (אוחנה), וכן חוות דעת מומחה של מוטי דור, מומחה בתחום הבטיחות בטיולים ופעילויות חוץ (דור). עדי הנתבעת נחקרו אף הם.

סוגיית האחריות

4.התובע העיד על נסיבות התאונה. לדבריו, בדרך חזרה מטיול משפחתי בצפון לביתם בירושלים הגיע ברכב עם אשתו, בתו ובנו לטבול בירדן ליד אתר הירדנית. מדובר בכניסה לנהר שנמצאת על שביל ישראל, הגישה אליו מאד נוחה, ובמקום שהוא מאד פופולרי היו גם באותו היום אנשים רבים, שוחים וקופצים למים גם באמצעות חבלי "טרזן". המקום לא היה מגודר, מסומן או מוסדר. לפי עדותו, במקום לא הייתה גישה מסודרת ובטיחותית למתרחצים, לא היה שום שילוט האוסר על רחצה או קפיצה או שילוט שיזהיר את המתרחצים מסכנות כאלה או אחרות ויסביר להם כיצד לנהוג. כמו כן לא הייתה נוכחות של פקח או עובד אחר של כל גורם שהוא. התובע העיד על עצמו שהוא אדם זהיר שאינו "מחפש אקסטרים" כלשונו, ועל כן ביקש להסיר כל חשש ביחס לעומק המים בטרם יקפוץ, הוא ואחריו בנו שהיה אז כבן 14. לכן שאל שלוש בנות (בגיל 18 פלוס) שהיו בתוך המים במרחק 3-2 מ' ממקום עמידתו, האם אפשר לקפוץ והאם המים מספיק עמוקים והן השיבו שכן. על כן קפץ מגדת הנהר שמצויה בשיפוע מתון לכיוון המים ומסתיימת במעין מדרגה טבעית גבוהה בעשרות ס"מ מפני המים, אל תוך המים, כשרגליו קדימה ("קפיצת נר"), ולא באמצעות חבל. התובע נחת על סלע שהיה בתוך המים שהיו עכורים כך שהוא לא הבחין בו קודם לכן. הוא חש שרגלו נשברה וזחל החוצה בסיוע ילדיו (סעיפים 8-1 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 10 ש' 1 – עמ' 12 ש' 5, סעיפים 6-2 לתצהיר אשת התובע וסעיפים 9-2 לתצהיר בתו; וכן עמ' 8 ותמונות 9-8 לחוות דעת שוסטר ותמונות 6-5, 9-8 לחוות דעת דור).

5.למעשה נסיבות הקפיצה למים שהובילה לפציעת התובע לא שנויות במחלוקת ומכל מקום לא נסתרו. המחלוקת העובדתית נעוצה בעיקרה בשאלה האם במועד התאונה היה קיים שילוט אזהרה במקום לעניין הרחצה במי הנהר. אין חולק כי פני השטח כיום (וכפי שראו אותו שוסטר ודור מטעם הצדדים) אינם כפי שהיו במועד התאונה, וזאת נוכח עבודות שיקום ופיתוח נרחבות שבוצעו בשלהי שנת 2019 לצורך הפיכתו לגן לאומי – "גן מורד ירדן דרומי". במסגרת זו המועצה הכשירה דרכי גישה, הציבה שער ברזל חדש עם גדר חדשה למניעת גישה לרכבים, והציבה שלטים שבהם הנחיות באשר לאופן התנהלות המטיילים במקום. בשילוט שקיים כיום בסמוך לנהר, ולא היה במועד התאונה, קיימת בין היתר הנחייה שלפיה "מים עמוקים, הרחצה באחריות המתרחץ" (תמונות 6-5 לחוות דעת שוסטר ותמונות 4-3 לחוות דעת דור). אלא שלטענת המועצה שילוט זה החליף שלטי אזהרה קודמים שהוסרו במהלך עבודות הפיתוח ושבהם נכתב "מקום אסור לרחצה" (תמונה 2 לחוות דעת דור של שלט שנמצא זרוק באתר ליד הפח – עמ' 9 ש' 5). לפי עדות אוחנה, ששימש בתפקיד דומה באותה העת, שלטים אלה הוצבו בשנים 2015-2014 על-ידי המועצה לאורך גדות הנהר בכ-15 נקודות שונות, לרבות בצירי הכניסה הרגליים לאתר ובסמוך למקומות שבו קו המים היה נגיש למטיילים, ובכלל זה סמוך למקום התאונה (סעיף 7 לתצהיר אוחנה ועדותו בעמ' 15 ש' 32-15).

6.מכל מקום, ומבלי צורך להכריע במידת הפופולריות של המקום, מן הראיות שהונחו לפניי עולה כי אין חולק שבפועל כיום וגם במועד התאונה המקום משמש מטיילים רבים לרחצה במי הנהר, ובנוסף על ענפי העצים מצויים "חבלי טרזן" שנתלו על-ידי מטיילים ובאמצעותם נוהגים חלקם לקפוץ בתנופה מן הגדה אל המים (סעיפים 3, 37, 39 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 10 ש' 11-5, עמ' 12 ש' 5-4; עמ' 10, 17-16, 21 ותמונות 12-10, 15, 20 לחוות דעת שוסטר ועדותו בעמ' 3 ש' 33 – עמ' 4 ש' 2; עדות אוחנה בעמ' 17 ש' 27-26; עמ' 5-3 ותמונה 7 לחוות דעת דור ועדותו בעמ' 8 ש' 13-3). בהינתן שמוסכם על הכל כי מי הנהר במקום עכורים והקרקעית אינה נראית ואינה אחידה בעומקה, למעשה קיימת תמימות דעים שקיומם של חבלי הקפיצה הללו במקום הוא מסוכן. לפיכך כיום במסגרת עבודות הפיקוח השוטף שמבצעת המועצה בגן הלאומי דואגים עובדיה להסיר "חבלי טרזן" מאולתרים, וכלשונו של העד אוחנה – "בפני עיוור לא תיתן מכשול", כאשר נטען כי אלה שבים ונתלים במקום השכם והערב על-ידי המטיילים (עדות התובע בעמ' 10 ש' 22-21; עמ' 12-11 ותמונות 14-13 לחוות דעת שוסטר ועדותו בעמ' 3 ש' 25-23, 33, עמ' 4 ש' 7-3, 20-11; עדות אוחנה בעמ' 15 ש' 12-11, עמ' 16 ש' 11-8, עמ' 17 ש' 15-14; עמ' 4 לחוות דעת דור ועדותו בעמ' 6 ש' 19-17, עמ' 7 ש' 3-1, 15-8, עמ' 8 ש' 31-28).

7.לאור האמור קמה השאלה האם במועד התאונה וקודם הכרזת המקום כגן לאומי נפלה רשלנות בפעולת המועצה, שלשיטתה באותה העת נעדרה סמכות להתיר רחצה או לאכוף איסור רחצה או קפיצה למים גם באמצעות "חבלי טרזן" שנתלו על-ידי המטיילים במקום, ובהתנדבות ולשם הזהירות בלבד על מנת להזהיר את המטיילים מפני סכנות אפשריות הציבה לאורך הנהר כאמור שלטי אזהרה תקניים של משרד הפנים שלפיהם הרחצה במקום אסורה (סעיפים 7-4, 9 לתצהיר אוחנה ועדותו בעמ' 14 ש' 30 – עמ' 15 ש' 14, עמ' 16 ש' 11, עמ' 17 ש' 19). תשובתי על שאלה זו חיובית ואבהיר כעת טעמיי.

8.חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 (החוק) מסמיך את שר הפנים להכריז על חלק של חוף ים, נהר או אגם כמקום אסור לרחצה (סעיף 1 לחוק) או לקבעו כמקום רחצה מוכרז (סעיף 3 לחוק). גם לשיטת המועצה מקום התאונה בענייננו אינו בא בגדרי מקום אסור לרחצה משאינו מופיע בתוספת הראשונה לצו הסדר מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), התשס"ד-2004, ואף לא מופיע בתוספת השנייה לצו הנ"ל כמקום רחצה מוכרז. מדובר אם כן במקום שאינו מוכרז לרחצה אך גם אינו אסור לרחצה ועל כן הרחצה בו מותרת על-פי חוק, וזאת בניגוד לסברת המועצה (סעיף 5 לתצהיר אוחנה; ראו: ת"א (מחוזי חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק, פ"מ התשס"ב(1) 865, 875-874 (31.3.2002), ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה – ע"א 4129/02, 31.3.2003). גם ביחס למקומות רחצה שלא הוכרזו כבענייננו מוסמכת הרשות המקומית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בנהר ובכלל זה "סדרי הבטיחות במקום הרחצה, לרבות הנסיבות בהן תהיה הרחצה בו אסורה או מוגבלת" (סעיף 6(א)(1) לחוק). אפשר ששלטי האזהרה שלגרסת המועצה היא הציבה לאורך גדות הנהר, ושנטען על ידה כי הם שלטים תקניים של משרד הפנים, הוצבו מכוח סמכות זו. מכל מקום ברי כי אין לומר שאין סמכות למועצה, כשיטתה, שבשטחה המוניציפלי מצוי מקום התאונה, לקבוע הוראות בטיחות לרחצה בו, וזו חובתה לעשות כן בהתאם לאחריותה כבעלת השליטה במקרקעין וכקבוע בחוק.