"כלל" חויבה לפצות על גניבת מרצדס: "חיפשה בנרות איך לא לשלם"

חברת הביטוח טענה שהגניבה לא הוכחה ושהתובע הסתיר פרטים, אך בית המשפט התרשם שעדותו הייתה אמינה ושהמבטחת ניסתה לייאש אותו

השופט הבכיר זכריה ימיני מבית משפט השלום ברמלה קיבל לאחרונה תביעה נגד "כלל חברה לביטוח" והורה לה לפצות מבוטח שרכבו נגנב. התובע הלווה את הרכב לחבר שלו לסוף שבוע והגניבה התרחשה ליד בית החבר. המבטחת סירבה לפצות בטענה שהמבוטח מסר פרטים כוזבים בכוונה לזכות בתגמולים, ושהמשתמש האחרון ברכב לא נעל אותו כמו שצריך ולא הפעיל את אמצעי המיגון. אולם השופט התרשם שהמבוטח הוכיח את הגניבה ודווקא "כלל" היא זאת שהסתירה דו"ח חוקר מטעמה. טענתה כי האיתורן לא הופעל הופרכה כשהיא עצמה ביקשה להסתמך על איכונים של הרכב.

התובע היה בעלים של רכב מרצדס-בנץ שיובא לישראל ב-2009 ביבוא אישי. הנתבעת, "כלל חברה לביטוח", ביטחה את הרכב בביטוח מקיף וצד ג' המכסה גם אירועי גניבה.

בתביעה שהגיש סיפר התובע כי בפברואר 2017 הלווה את הרכב לחברו לסוף שבוע, אך יומיים לאחר מכן קיבל שיחת טלפון מאיתורן לפיה הרכב נגנב מחניה ליד בית החבר בנתניה. לדבריו, "כלל" סירבה לפצותו בטענה שעלו סתירות בקשר למקרה הנטען. לדבריו, הנתבעת מתחמקת באמצעות טענות כלליות ובטח שלא הוכיחה מרמה. עוד הוא טען כי הנתבעת לא הציגה את דו"ח החוקר מטעמה או את היסטוריית איכון הרכב שקיבלה מחברת איתורן.

התובע צירף אישור על הגשת תלונה במשטרה בגין גניבת הרכב ומכתב מאיתורן שלפיו עדיין מתקיימת פעילות מבצעית כדי להחזיר את הרכב הגנוב. לתביעה צורף דו"ח שמאי שהעריך את שווי הרכב בסך של 187,000 שקל, ובנוסף לנזק הכספי דרש התובע גם 30,000 שקל בגין עגמת נפש.

"כלל" טענה להגנתה שהתובע לא הוכיח את מקרה הגניבה והסתיר ממנה פרטים, כמו למשל העובדה שהרכב עבר תאונה לפני שנגנב ושהתובע ניסה למכור אותו. כמו כן, לטענתה, לא ברור אם חברו של התובע נעל את הרכב והפעיל את אמצעי המיגון.

"צל הרים כהרים"

השופט ימיני קיבל את התביעה. הוא קבע שהתובע הוכיח את הגניבה באמצעות עדותו, עדות החבר שלווה את הרכב, עדות השמאי, התלונה במשטרה, המכתב מאיתורן וטופס ההצהרה על הגניבה שהגיש לנתבעת.

השופט ציין כי חברת הביטוח לא הציגה סתירות מהותיות בעדויות התובע וחברו והוא מצא אותן מהימנות. השופט הסביר כי דווקא אי הגשת דו"ח החוקר מטעמה של הנתבעת, על אף דרישת בית המשפט, ואי העדת עדים רלוונטיים שיכלו אולי לשפוך אור על אודות נסיבות הדחיה, פועלים לרעתה. 

כמו כן ציין השופט כי בניגוד לטענות הנתבעת, התובע בהחלט דיווח בטופס ההצהרה כי ניסה למכור את הרכב טרם הגניבה והרכב עבר תאונה.

גם טענת הנתבעת לחשש שהמיגון ברכב לא הופעל נדחתה.

בעניין זה ציין השופט כי הנתבעת טענה שהאיתורן לא הופעל, אך במכתב הדחיה היא ציינה שהרכב "נוסע בנסיעה רגילה מנתניה ומבצע נסיעות ועצירות ומגיע לשטחי הרש"פ" (מידע שניתן לקבל רק באמצעות איתורן), ואף ניסתה לזמן את נציג חברת איתוראן שיעיד על איכוני הרכב. בנוסף, גרסת התובע לפיה גילה על הגניבה באמצעות שיחה ממוקד איתורן – לא נסתרה.

השופט ציין כי נראה ש"הנתבעת חיפשה בנרות כיצד לא לשלם תוך שימוש בטענות סרק, והתייחסות ל'צל הרים כהרים', מתוך כוונה לייאש את התובע".

חוות הדעת של השמאי מטעם התובע התקבלה והשופט הורה על פיצוי בגין הגניבה בסך 184,406 שקל (לאחר ניכוי השתתפות עצמית) בתוספת 86,021 שקל בגין עוגמת, שכ"ט עו"ד והוצאות.

• ב"כ התובע: עו"ד דנה שמילוביץ משה
• ב"כ הנתבעת: עו"ד שלמה פיזנטי

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין