בני זוג, הורים לילדה עם תסמונת דאון, טענו שרופאי קופת חולים כללית התרשלו כשלא אמרו להם שהדת המוסלמית אינה מאפשרת ביצוע הפלה לאחר 120 יום מההתעברות. הטענה נדחתה.
בית המשפט העליון קבע לאחרונה כי חובת הגילוי המוטלת על רופאים אינה כוללת גם את החובה לגלות מידע שמותאם למאפיינים דתיים של המטופל. בפסק הדין נדחה ערעורם של בני זוג מוסלמים שטענו כי בדיקת מי השפיר בוצעה בשלב בו לפי אמונתם אין לבצע הפלה וכי הרופאים היו צריכים להבהיר להם נקודה זו.
לבני הזוג נולדה ב-2007 תינוקת עם תסמונת דאון. במהלך מעקב ההיריון שהתנהל בשירותי בריאות כללית נערכה לאם בת ה-41, שהיה זה היריונה השישי, בדיקת שקיפות עורפית בה נמצא שיש סיכון גבוה שהעובר לוקה בתסמונת דאון. בייעוץ גנטי שאליו הופנתה הומלץ לה על ביצוע דיקור מי שפיר. היא עברה את הבדיקה כמקובל בשבוע 20 והתוצאות הצביעו על כך שהעובר לוקה בתסמונת דאון. רופא מטעם הכללית הסביר לזוג את משמעות התוצאות והפנה אותם לוועדה להפסקת היריון.
ואולם, בסמוך לאחר מכן פנו ההורים לאיש דת מוסלמי שאמר להם שדתם אוסרת על הפסקת היריון בחלוף 120 ימים מההתעברות. מאחר שהמועד חלף החליטו בני הזוג להמשיך בהיריון והתינוקת נולדה כאמור כשהיא לוקה בתסמונת.
בתביעה שהגישו ההורים נגד הכללית הם טענו כי לאורך ההיריון לא הועלתה בפניהם האפשרות לבצע בדיקת Fish שהייתה מאפשרת גילוי מוקדם של מצב העובר. הם הוסיפו שההתרשלות חמורה במיוחד מאחר שמדובר היה במרפאה המיועדת לנשים מוסלמיות כך שהרופאים היו מודעים למגבלת 120 הימים. עוד נטען כי דיקור מי השפיר נערך לאם בשלב מאוחר והיה על הכללית להקדימו על מנת שתוצאותיו תתקבלנה בטרם יחלפו 120 ימים ממועד ההתעברות.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. הוא קבע כי בהעדר טעם רפואי לדחיפות לא היה מקום להאיץ במערערת לערוך דיקור מי שפיר בשלב מוקדם יותר. עוד נקבע כי לא היה זה מחובתו של הצוות הרפואי לשאול את האם בדבר אמונתה הדתית.
בערעור חזרו בני הזוג על טענתם כי הרופאים התרשלו כשלא שאלו את האם על עמדותיה הדתיות והפרו את חובת הגילוי המוטלת עליו כשנמנעו מליידע אותה על מגבלת 120 הימים.
קופת החולים טענה כי כבר בשלב מוקדם של ההיריון יודעה האם על הסיכונים הרלוונטיים וניתנו לה כל ההסברים הנדרשים על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת. עוד נטען כי אין זה מתפקידם של רופאים לדון עם מטופלותיהם בדבר עמדותיהן הדתיות והמגבלות הנובעות מכך.
פגיעה בפרטיות
השופטת יעל וילנר דחתה את הערעור. היא הבהירה כי חובת הגילוי לשם קבלת הסכמה מדעת ממטופל כולל אך ורק את החובה למסור מידע רפואי. לדבריה, בכל עניין שאינו רפואי ובכלל זה בענייני אמונה ודת אין לרופא כל יתרון בידע ובמומחיות על פני המטופל ואין זה מתפקידו לייעץ למטופליו בעניינים אלה.
השופטת הסבירה כי קיים קושי מובנה בהנחת המוצא שלפיה הרופא יודע מהם אותם מאפיינים דתיים הרלוונטיים למטופל האינדיווידואלי. ״גילוי מידע כאמור עלול להביא לתקלות רבות, לפגיעה בפרטיות המטופל, באוטונומיה שלו, ואף בטיפול הרפואי עצמו״, כתבה.
עם זאת קבעה השופטת כי כאשר מטופל מבקש מהרופא מיוזמתו לקבל מידע רפואי מותאם למאפייניו הדתיים, רק אז יידרש הרופא לגלות לו מידע מעין זה.
השופטים דוד מינץ וניל הנדל הצטרפו לתוצאה.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ המערערים: עו"ד רון וורמברנד
- ב״כ המשיבים: עו"ד דורון איצקוביץ, עו"ד שרון הורביץ-שיק
עו״ד טל לביא
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין