שוכרים עיכבו פינוי דירה. ביהמ"ש הציל אותם מפיצוי עתק

השניים חויבו ב-577 אלף שקל עבור 577 ימי איחור. כעת נקבע שהפיצוי יופחת ל-100 אלף בלבד: "לא פרופורציונאלי"

בית משפט השלום בירושלים הפחית לאחרונה 477 אלף שקל מפיצוי עתק שנפסק נגד שוכרי דירה בעיר, אשר איחרו בפינויה למשך כשנה ו-7 חודשים. למסקנת השופטת הבכירה דורית פיינשטיין, הפיצוי שנקבע בהסכם עבור כל יום איחור, אלף שקל, אינו פרופורציונלי לנזק שנגרם לבעל הדירה – בפרט עת מדובר בתקופת איחור ארוכה – ועל כן יש לצמצמו דרמטית.

תחילת הפרשה בספטמבר 2022, אז חתמו הצדדים על הסכם במסגרתו שכרו הנתבעים את דירת התובע בירושלים תמורת 8,000 שקל לחודש. בשנה השנייה עלו דמי השכירות ל-8,500 שקל, אך בנובמבר 2023 הפסיקו השוכרים לשלם, ובעל הדירה הגיש נגדם תביעה לפינוי מושכר ולתשלום דמי שכירות.

בבית המשפט חויבו השוכרים ב-117 אלף שקל שכירות וב-577 אלף נוספים כפיצוי מוסכם על 577 ימי איחור, זאת בהתאם להסכם השכירות שקבע חישוב של אלף שקל עבור כל יום של עיכוב בפינוי הדירה. השוכרים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, שנדחה אומנם בקשר לרכיב השכירות, אולם ביחס לרכיב הפיצוי נקבע שהתיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיוכלו לטעון לגביו.

השוכרים טענו לעניין זה כי הפיצוי שנקבע בהסכם השכירות אינו סביר בעליל, ולא עומד ביחס הראוי לנזק שניתן היה לצפותו מראש – כך שעליו להתבטל לחלוטין, או לכל הפחות לקטון דרמטית. לשיטתם, מדובר בחוסר תום לב ועושק מצד בעל הדירה. בין היתר סיפרו שהנתבע – אשר אינו שולט בעברית - הוחתם לבדו על החוזה בשעת לילה מאוחרת, ללא נוכחות אשתו הדוברת את השפה.

מנגד טען בעל הדירה שהפיצוי המוסכם משקף כיאה את נזקיו, ואין להתערב בו.

פי 3.5 מהשכירות הרגילה

תחילה דחתה השופטת פיינשטיין את טענת השוכרים ביחס לנסיבות חתימת ההסכם, משהדבר אינו רלוונטי לסוגייה הטעונה הכרעה. היא כתבה שטוב היה אלמלא הועלתה, תוך שהאשימה את השניים בעזות מצח לאחר שאיחרו בכמעט שנתיים בפינוי, היתלו בבעל הדירה ובבית המשפט, והפרו פעם אחר פעם החלטות שיפוטיות.

אלא שביקורת נוקבת זו לא מנעה מהשופטת להיעתר לבקשת השוכרים להפחית מפיצוי העתק שנפסק לחובתם. היא כתבה כי אכן הכלל הוא שבית המשפט ייטה לכבד סעיף פיצוי מוסכם לאור עקרון חופש החוזים, ואולם כאשר מדובר בהפרה הנמשכת זמן ארוך – לעתים פיצוי זה כבר אינו מקיים יחס סביר עם הנזק הצפוי, באופן המצדיק להתערב בו ולהקטינו.

"בתי המשפט פסקו כי סכום הפיצוי המוסכם הוא בלתי סביר שעה שהיו תקופות ארוכות מאד של איחור בפינוי", הסבירה השופטת תוך סקירת הפסיקה הרלוונטית. "מניתוח ההלכה והמקרים הספציפיים", חידדה, "עולה כי בתי המשפט מפחיתים פיצויים מוסכמים שעה שמדובר בפיצויים שנקבעו לכל יום איחור, והאיחור בפינוי אורך ימים רבים".

שיקול נוסף שנבדק בהקשר הזה, הינו היחס שבין דמי השכירות לפיצוי המוסכם. במקרה שלפניה, ציינה השופטת, נקבעה שכירות של 8,500 שקל, כאשר "קנס יומי" בסך אלף שקל בגין איחור בפינוי מקנה לבעל הדירה 30,000 שקל בחודש, "כלומר הפיצוי המוסכם הוא למעלה מפי שלושה מדמי השכירות", ובאופן שאינו פרופורציונאלי.

בסופו של יום התרשמה השופטת כי הפיצוי המוסכם עולה לאין ערוך על הנזק שהצדדים יכולים היו לצפות במועד ההתקשרות החוזית, ועל כן מוצדק להפחיתו מ-577 אלף שקל ל-100 אלף בלבד. ברמת התוצאה, מחיוב של 694 אלף שקל (כולל רכיב השכירות), קטן הסכום הכולל אותו יצטרכו השוכרים לשלם לבעל הדירה ל-217 אלף שקל בלבד.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.