בפסק דין מ-1996 נקבע שהחייב ישלם לנושה 80,000 שקל בכפוף לכך שהאחרון יספק לו סחורה. אף אחד מהשניים לא מילא את חובו ובאחרונה פסק בית המשפט המחוזי שהדבר מצדיק הפחתה של החוב.
ביולי 2015 הוכרז אדם כפושט רגל ומונתה מנהלת מיוחדת כנאמנת לנכסיו.
אחד הנושים הגיש לנאמנת תביעת חוב על סך כ-475,000 שקל על בסיס פסק דין מ-1996 בו חויב החייב לשלם לו כ-80,000 שקל. הסכום נפסק בזמנו בגין סחורה שסיפק הנושה לחייב ובגין סחורה שהחייב הזמין ממנו אך טרם סופקה. בפסק הדין כתב השופט שהסכום הכולל ישולם "בכפוף ליתרת הסחורה שעדיין לא סופקה".
לאחר חישובי ריבית והצמדה הנאמנת אישרה לנושה סך של כ-238,000 שקל. החייב לא השלים עם ההחלטה ופנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לבטלה.
לדבריו, הסחורה שסיפק לו הנושה הייתה פגומה ובכל מקרה הוא קיבל רק חצי ממנה ולכן יש לבדוק מחדש את תביעת החוב ולהפחיתה בהתאם.
הנושה השיב שהוא ייצר עבור החייב את כל הסחורה אותה הזמין והמחצית השנייה נשארה במפעלו עד שהחייב ישלם את התמורה עבורה. לדבריו, על פי פסק הדין היה עליו לספק את יתרת הסחורה רק לאחר שהחייב ישלם לו את הסכום שנפסק – שלא הועבר עד היום. הנושה הוסיף שכל טענות החייב ביחס לפגמים בסחורה נבדקו על ידי בית המשפט ונדחו.
הנאמנת ציינה שהחייב לא המציא לה אסמכתא שמעידה שהסחורה לא סופקה לו ולכן דחתה את טענותיו.
החייב השיב שאין בידיו הוכחות מאחר שחלף זמן רב מאז האירועים. הוא הוסיף שלאחר שניתן פסק הדין הוא פנה לנושה כדי שיספק לו את יתרת הסחורה אך הנושה התנה זאת בתוספת תשלום. לשיטתו, כל עוד יתרת הסחורה לא הועברה לידיו ממילא הוא לא היה צריך לשלם את התשלום שהושת עליו בפסק הדין.
להציץ מעבר לפרגוד
השופט שמואל מנדלבום מבית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את טענות החייב בחלקן. הוא הבהיר שנאמן הבודק תביעות חוב בהליך פשיטת רגל מבצע "פונקציה מעין שיפוטית", ומחובתו לבחון את העובדות שמאחורי תביעת החוב ו"להציץ מעבר לפרגוד" גם במקרים שבהם התביעה מבוססת על פסק דין שניתן נגד החייב.
השופט ציין שבנסיבות המקרה הוא לא מצא הצדקה להתערב בהחלטת הנאמנת שדחתה את טענות החייב כי הסחורה שסופקה לו הייתה פגומה.
עם זאת, הנאמנת שגתה בכל הקשור לטענת החייב בעניין הסחורה שלא סופקה. בעניין זה ציין השופט שהנושה עצמו הודה שלא סיפק את הסחורה ולכן לא היה צריך לדרוש מהחייב אסמכתא.
ביחס לשאלה באיזה שלב היה צריך החייב לשלם את הסכום הפסוק לנושה קבע השופט ששני הצדדים הציגו פרשנויות שגויות והחיובים שנקבעו בפסק הדין הם שלובים, כלומר היו צריכים להתקיים במקביל. כך, הנושה היה צריך לספק לחייב את יתרת הסחורה והוא מצדו היה צריך להעביר לו את הסכום שנפסק בפסק הדין בו זמנית.
השופט הוסיף שהתנהלות שני הצדדים בהקשר זה לא הייתה מזהירה – הנושה לא הוכיח שפעל לקיום פסק הדין ואספקת שארית הסחורה והחייב מצדו נמנע מלשלם אפילו את הסכום שלא היה שנוי במחלוקת עבור הסחורה שכן הועברה אליו.
בנסיבות אלה פסק השופט שהצדדים אשמים במידה שווה במצב שנוצר ויש להפחית מתביעת החוב של הנושה מחצית מהסכום שנפסק בגין הסחורה שלא סופקה.
לא ניתן צו להוצאות.
- הנאמנת: עו"ד ציפי פריד-למפטר
- יתר שמות באי הכוח לא צוינו
* עו"ד מאיה לביא עוסקת בפשיטות רגל
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין