לפסק הדין בעניין שוואהנה ואח' נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח
50 שנה לא השתמשה המדינה בקרקע שהפקיעה באזור השרון, תוך שאפשרה לבעליה להמשיך לעבד אותה. ב-2004 נזכרה המדינה שהיא מעוניינת בקרקע, ודרשה את פינוי בני המשפחה. אלו פנו לעזרת בג"ץ, שאמנם דחה את עתירתם, אבל ביקש מהמדינה למצוא פתרון צודק לגדיעת מטה לחמם.
כחלק ממדיניות הפקעת הקרקעות בשנים שלאחר קום המדינה, הפקיעה המדינה קרקע באזור השרון מבעליה לשם מטרות ביטחוניות. על אף ההפקעה, המשיכה המשפחה בעלת הקרקע בעיבודה בהתאם להרשאות זמניות שקיבלו.
בשנת 2004 החליטה המדינה לתפוס את החזקה בקרקע, על אף התנגדות המשפחה שסירבה להתפנות. באותה שנה פתחה המשפחה בהליכים משפטיים שונים במטרה למנוע את פינוייה מהקרקע, אך אלו העלו חרס בשל היעדר סמכות עניינית.
בדצמבר 2009 עתרה המשפחה לבג"ץ בבקשה לבטל את ההפקעה, בטענה שאינה חוקית ואף לא הייתה חוקית עוד במועד עשייתה. עוד נטען, שהמדינה כלל לא השתמשה בקרקע במהלך השנים, מה שמעיד על כך שההפקעה כלל לא הייתה נחוצה, או לכל הפחות, מטרתה נזנחה ולכן יש להשיב את הקרקע לידי בני המשפחה.
ממסמכים שאותרו ע"י המדינה, עולה כי עוד ב-1954 היא ניהלה מו"מ עם בעל הקרקע בכל הנוגע לפיצוי בגין ההפקעה, אך מסיבות לא ברורות המו"מ לא הושלם. בנוסף, העובדות הנוגעות לתקופת הזמן הסמוכה להפקעה וכן ההיסטוריה של המשך ההחזקה בקרקע, נותרו לוטות בערפל, בין היתר בשל חלוף הזמן.
המדינה טענה, שהעיקרון של השבת הקרקע לבעליה לא חל משחלפו למעלה מ-25 שנה מאז ההפקעה. עוד טענה, שהעתירה הוגשה בשיהוי רב ובשל כך נגרם לה נזק ראייתי.
זיקה פיזית לקרקע
השופטת דפנה ברק ארז קבעה, שהמסמכים שהגישה המדינה מעידים על כך שעניין הקרקע טופל באותה עת ע"י גורמי מינהל שונים, ושהרשויות היו מודעות לדבר הפקעת הקרקע.
עם זאת, עובדי הציבור שעסקו בהפקעת הקרקע אינם ניתנים עוד לאיתור וייתכן שאף אינם עוד בין החיים, ועל כן, קבעה השופטת, שהשיהוי הניכר שבו הוגשה העתירה מנע מהמדינה את האפשרות להתמודד עם טענות העותרים.
לפי השופטת, תקיפת ההפקעה תתאפשר רק באותם מקרים שבהם העותרים יוכיחו שלא התקיימו התנאים להפקעתה, או שהקרקע לא נדרשה באותם ימים לצרכי פיתוח, התיישבות וביטחון. משלא צלחו העותרים בהוכחת טענותיהם, החליטה השופטת ברק ארז לדחות את העתירה.
השופטת הודתה שהתוצאה אינה קלה בשל העובדה שהעותרים שמרו לאורך שנים רבות על זיקה פיזית לקרקע במהלך השנים, שאף משמשת כמטה לחמם.
מצד שני, עולה כי לפחות חלק מהקרקע המופקעת אינה מיועדת כרגע לשימוש מוגדר, ולכן בנסיבות אלה טוב תעשה המדינה אם תשקול פעם נוספת את מתכונת הפיצוי לעותרים ואת האפשרות להותיר בידיהם חלקות קרקע שאינן דרושות לשימוש ציבורי, או אפילו לאפשר להם להמשיך בעיבוד הקרקע.
השופטים אסתר חיות ואליקים רובינשטיין הצטרפו לפסק הדין, והשופט רובינשטיין ציין כי המדינה הביעה נכונות לחדש את התקשורת בין העותרים לרשות מקרקעי ישראל על מנת לסייע להם, והביע תקווה שהדבר יעלה יפה.
לדברי עו"ד עמיחי זילברברג העוסק בדיני מקרקעין, יכול אזרח שהופקעו ממנו מקרקעין לעתור בנסיבות מסוימות לביטול הפקעת המקרקעין, בין אם הרשות לא עושה במקרקעין שימוש למטרה לשמה הופקעו או כאשר תם הצורך הציבורי במקרקעין. במקרים אלו רשאי האזרח לדרוש מהרשות את החזר המקרקעין שהופקעו, ואף לעתור לביטול ההפקעה בביהמ"ש במקרה שהרשות תסרב.
"לאור עלית קרנן של זכויות היסוד של האזרח ובכללן זכות הקניין, קיימת נטייה של ביהמ"ש, יותר מאשר בעבר, להיעתר ביתר קלות לעתירות לביטול הפקעות במקרים בהם התברר כי אין עוד צורך ציבורי במקרקעין או כאשר הרשות לא משתמשת במקרקעין למטרה שלשמה הופקעו", מוסיף עו"ד זילברברג.
לפסק הדין בעניין שוואהנה ואח' נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח
*המגיב לא ייצג בתיק.
למדור: חוקתי ומנהלי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.