בתביעה לביטול ההסכם טען האיש כי לא ידע על המתנה וכי אמו הייתה דמנטית. בית המשפט קבע שהטענות לא הוכחו וכי האם רצתה שהדירה שתעבור לנכדיה בסופו של דבר
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה דחתה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד אחיו וגרושתו של האח. התובע ביקש לבטל הסכם מתנה עליו חתמה אמו לפני 20 שנה ובו העניקה את דירתה לנתבעת. הוא טען שלא ידע על העסקה ושהנתבעת ניצלה את מצבה הפיזי הירוד של האם. השופטת התרשמה לשלילה ממהימנות התובע וקבעה שהיה היגיון במהלך של אמו.
האם המנוחה נפטרה בדצמבר 2000. הייתה בבעלותה דירה ואחד משני בניה גר עמה במשך תקופה מסוימת, וממשיך לגור בה עד היום.
הבן ואשתו התגרשו באוגוסט 1997. בסמוך לאחר מכן חתמה האם על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירתה לגרושה, ובאוקטובר של אותה שנה חתמו הגרושה והאם על שטר מכר להעברת הדירה לגרושה ללא תמורה. הזכויות בדירה נרשמו במרץ 1998 על שם הגרושה.
במקביל חתמה הגרושה על כתב התחייבות לפיו התחייבה שלגרוש זכות מגורים בדירה כל ימי חייו. כמו כן נחתם ביניהם הסכם שכירות לפיו היא השכירה לו את הדירה.
חלפו עשרים שנה ובנה השני של המנוחה עתר להכריז על ביטול הסכם המתנה ולקבוע כי הנכס שייך לעיזבון האם.
לטענתו, הוא ידע על הסכם המתנה רק ב-2017 כשאחיו סיפר לו על כך, ותביעתו לא התיישנה.
עוד לדבריו, אחיו וגרושתו בחוסר תום לב רימו את האם, ניצלו את מצבה הבריאותי הירוד, חוסר עצמאותה וקשיי השפה שלה והטעו אותה לחשוב שהיא מעבירה את הדירה לבנה. לדבריו, אחיו וגרושתו סיכמו כי מאחר שהאח בחובות ועמד בפני פשיטת רגל, הדירה תועבר לגרושה והיא בסופו של דבר תעביר אותה לאח.
התובע הוסיף כי בתקופה בה נחתם הסכם המתנה אמו הייתה דמנטית.
האח מסר גרסה תומכת לזו של התובע וביקש לקבל את התביעה ולבטל את הסכם המתנה.
הנתבעת טענה שהתובע ידע על העסקה וכי הדירה נרשמה על שם הנתבעת עוד בשנת 2000 לאחר השבעה של האם.
היא הוסיפה כי מדובר בעסקה שהאם עצמה יזמה וניהלה ואין כל עילה לביטולה.
רושם שלילי
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה מבית המשפט למשפחה בנצרת כתבה כי על אף שלא ניתן להתעלם מסימני השאלה שעלו בעניין המניע והמטרה מאחורי כריתת הסכם המתנה, לא נפל פגם בכריתתו של ההסכם ואין בסיס לביטולו.
"התובע והנתבע הותירו בי רושם שלילי ובלתי מהימן ביותר", כתבה השופטת והוסיפה כי ניכר שהם עשו יד אחת נגד הנתבעת.
באשר למניע מאחורי העסקה השופטת ציינה שהנתבעת הסבירה בחקירתה שהאם ניסתה לאזן בין האחים שכן נתנה לתובע הרבה כספים ומתנות ואילו הנתבעים לא קיבלו כלום. כמו כן, האם רצתה להעביר את הדירה אליה כדי שבבוא היום היא תעביר אותה לילדיה, הנכדים.
עוד ציינה השופטת כי ניכר שהאם בחרה שלא להעביר את הדירה לבנה הנתבע לנוכח התנהלותו הכלכלית הבעייתית, וכי סמכה על הנתבעת. היא הוסיפה כי התובע לא הוכיח שאמו הייתה דמנטית במועד העסקה.
עוד קבעה השופטת כי התובע לא הוכיח את גרסתו כי ידע על העסקה רק בשנת 2017, וסביר יותר כי הוא התעניין בזכויות בנכס כבר לאחר מותה של אמו.
בסופו של דבר דחתה השופטת את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד יונתן רכס ואח'
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ליזי זוהר חאמו ועו"ד יוגב חאמו
- ב"כ הנתבע: עו"ד לימור מסר ועו"ד דניאל טולדנו
עו"ד ורדה חקלאי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין