אלמנת המנוח תוכל לגור במשק: "הסכם הממון גובר על צוואתו" - פסקדין

4 שנים לאחר שהעניק לה זכות מגורים בנחלה עד יומה האחרון, נישל המנוח את אשתו לטובת בנו מנישואיו הקודמים. השופטת הבהירה: "צוואה לא יכולה לגרוע מזכות חוזית קיימת"

אלמנת מנוח תוכל להמשיך לגור במשק שלו עד שארית ימיה, וזאת למרות צוואתו המנשלת אותה מכל רכושו לטובת בנו מנישואיו הקודמים – כך קבע לאחרונה בית המשפט למשפחה בנוף הגליל-נצרת. השופטת רונית גורביץ הכריעה: זכות המגורים, מכוח הסכם ממון שנכרת בין השניים, גוברת על הצוואה. לצד זאת נקבע שהזכות תפורש בצמצום, בדמות הקצאת יחידת הדיור הקטנה במשק לטובתה.

התובעת נישאה למנוח, בעליו המקוריים של המשק, ב-1995. הנתבע הוא בנו מנישואיו הקודמים. באוגוסט 2016 חתמו בני הזוג על הסכם ממון שלפיו למעט זכות מגורים עד 120 – אין ולא תהא לאישה זכות כלשהי בנחלה. בשלב מסוים אובחן המנוח עם אלצהיימר, כאשר באוקטובר 2020 ערך צוואה שלפיה כל רכושו יועבר אחרי מותו לבנו-הנתבע בלבד. סמוך לאחר מכן, הלך לעולמו.

ביוני 2024 הוכרו הנתבע ואשתו כבנים ממשיכים, כאשר בתווך הוגשה התביעה לבית המשפט. אלמנת המנוח סיפרה במסגרתה שלאחר פטירת בעלה נכנס בנו לבית המגורים שלא כדין, סילק את חפציה האישיים והחל לבצע עבודות שיפוץ בנכס במטרה להשכירו לאחרים. בנסיבות אלה עתרה, בין היתר, להצהיר עליה כמי שזכאית לגור בבית, מכוח הסכם הממון, תוך פינוי הבן משם.

מנגד גרס הנתבע כי משעזבה התובעת את הבית טרם פטירת אביו, על רקע סכסוך שהתגלע ביניהם, וזאת מבלי ששבה לגור עמו עד למותו – איבדה למעשה את זכות המגורים שהוקנתה לה. בתוך כך הפנה הבן לצוואת אביו שם הצהיר במפורש, כך לדבריו, כי לאישה לא תהא זכות מגורים במשק. לשיטתו יש לתת משקל מכריע לרצון המת כמשתקף בצוואה, באופן הגובר על הוראות הסכם הממון.

"זכות חוזית חלוטה"

השופטת גורביץ דחתה את טענת הבן לפיה האלמנה איבדה את זכות המגורים. היא קבעה שגם אם טענתו כי "נטשה" את אביו נכונה, הרי שאין בעצם העזיבה כדי לשלול ממנה את זכות המגורים שהוקנתה לה בהסכם הממון. "מדובר בזכות חוזית מפורשת המעוגנת בהסכם הממון, ואין בהסכם כל הוראה הקובעת כי עזיבה פיזית של הבית, מכל סיבה שהיא, מבטלת את הזכות", כתבה.

גם את הטענה שלפיה צוואת המנוח ביטלה, למעשה, את זכות המגורים של אשתו דחתה השופטת. לדבריה "צוואה אינה יכולה לגרוע מזכות חוזית קיימת, בוודאי כאשר אותה זכות לא בוטלה בהסכמה, ולא נקבע בהסכם כי היא תלויה בקיומם של תנאים מסוימים". הוסבר שמדובר בזכות חוזית "חלוטה", כחלק ממארג ההסדר הרכושי בין בני הזוג, שאינה ניתנת לביטול חד-צדדי באמצעות צוואה מאוחרת.

לצד זאת קבעה השופטת שבהיעדר הוראה מפורשת בהסכם הממון באשר להיקף הזכות, ובהתחשב בכך שיחידת הדיור הקטנה במשק – ששטחה 80 מ"ר, וכוללת מטבח, שירותים ומקלחת – מספקת מענה מגורים מלא, הרי שעומדת לאלמנה הזכות לגור בה, ככל שתחפוץ, ולא ביחידה הגדולה, שגודלה 200 מ"ר; זאת בפרט נוכח העובדה שעזבה את הנכס - באופן המלמד שרצונה האמתי להשכירו, ולאו דווקא לגור בו, ובאופן הפועל לחובתה בעת בחינת היקף זכות המגורים שהוענקה לה.

סוף דבר נקבע שהתובעת תוכל לגור במשק, אך ביחידת הדיור הקטנה, וזאת עד שארית ימיה, מכוח הסכם הממון שנכרת לפני כעשור בינה לבין בעלה המנוח.

• ב"כ התובעת והנתבעת שכנגד: עו"ד משה גרמה
• ב"כ הנתבע והתובע שכנגד: עו"ד ורד רם

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.