אף שהתגורר עם האישה במשך 13 שנים בדירת עמיגור שרכשה אחרי הנישואים, הבעל לא הוכיח שהשקיע בדירה יותר מ-300 שקל. בית המשפט דחה את תביעתו
בית המשפט למשפחה באשדוד דחה לאחרונה תביעה של בעל לקבלת חצי מהדירה בה התגורר עם אשתו לשעבר במהלך 13 שנות נישואיהם. מדובר בדירת 'עמיגור' בה התגוררה האישה עוד לפני הנישואים. בסמוך לחתונה היא רכשה את הדירה מהדיור הציבורי ורשמה אותה בטאבו על שמה. השופטת עפרה גיא קבעה שהבעל לא הוכיח כי מתקיימת לגבי הדירה כוונת שיתוף ספציפי, והיא תיוותר בבעלות האישה בלבד.
התובע והנתבעת התחתנו ביוני 2007. לשניהם היה זה פרק ב', ואין להם ילדים משותפים. עובר לנישואים התגוררה האישה בדירה מושא התביעה בשכירות דרך הדיור הציבורי. לדבריה, לפני כן היא נאלצה לגור עם ילדיה מנישואיה הקודמים באוהל ובקרוואנים. בשלב מסוים לפני החתונה היא פעלה לרכוש את הדירה, וחודש לאחר החתונה עם התובע הזכויות בדירה עברו אליה.
בסביבות מאי 2020, על רקע טענות לאלימות מצד הבעל, בני הזוג נפרדו והוא עזב את הבית. בתביעה שהגיש לבית המשפט הוא טען שחצי מהדירה שייכת לו. לשיטתו קניית הדירה אחרי הנישואים והמגורים המשותפים בה לאורך שנים, יוצרים לגביה כוונת שיתוף המצדיקה חלוקתה ביניהם.
מנגד טענה האישה שבעלה מעולם לא השתתף בהוצאות על הדירה, והמעמסה הכלכלית נפלה במלואה עליה. הוא אפילו לא ערב למשכנתה שלקחה לצורך הרכישה, אלא אחיה. לדבריה, מדובר במהמר שמבזבז כספים והגיע לנישואים עם חובות ובלי נכסים, כך שאין כאן כוונת שיתוף.
ביקשה הסכם ממון
השופטת עפרה גיא הבהירה שאמנם הדירה נרכשה אחרי חתונת הצדדים, אלא שההליכים לרכישתה החלו הרבה לפני כן. על מנת להיות זכאית לרכוש את הדירה בהנחה נאלצה הנתבעת לגור בה בשכירות חמש שנים טרם הנישואים. גם את תעודת הזכאות ממשרד הבינוי והשיכון לרכישת הדירה בהנחה של כ-80%, קיבלה האישה חודש וחצי לפני החתונה.
בנסיבות אלה דחתה השופטת את טענות הבעל לפיהן הנתבעת רכשה את הדירה בזכות רשת הביטחון הכלכלית שסיפק לה או מפני שעודד אותה לעשות זאת. היא פשוט הייתה צריך להמתין תקופה מסוימת כדי לקנות את הדירה בהנחה, ועשתה זאת ללא קשר אליו.
אינדיקציה נוספת שהעלתה השופטת לחובת הבעל היא העובדה שרק ב-2015 – שנים רבות אחרי החתונה – קיימו בני הזוג לראשונה דיון ביחס לזכויותיהם בדירה. האישה רצתה שהם יחתמו על הסכם ממון שקובע כי הדירה שלה בלבד, אך הבעל סירב.
"תמוה בעיניי, שככל שאכן מדובר בדירת מגורים משותפת, שלכאורה הצדדים החליטו יחד לרכוש, שהאיש המתין שמונה שנים עד שביקש לעגן זכויותיו ועמד על טענותיו ביחס לדירה", כתבה השופטת.
עוד היא קבעה שהבעל לא הוכיח כי נשא במימון הדירה ואחזקתה לאורך השנים. הדירה שופצה שלוש פעמים כאשר הוכח שמקורות המימון היו פיצויים שקיבלה האישה בעקבות תאונת דרכים שעברה, ופרויקט תמ"א 38 שבוצע בבניין. כל שהוכיח הבעל – וגם זה בספק – היה תשלום בסך 300 שקל על התקנת דלת.
לאור הממצאים קבעה השופטת שלא קמה ביחס לדירה כוונת שיתוף ספציפי, ומשכך היא תישאר בבעלות האישה בלבד.
הבעל חויב ב-15,000 שקל הוצאות.
- ב"כ הבעל: עו"ד ניר כלפה
- ב"כ האישה: עו"ד לורה מישוק
לפסק הדין המלא בתיק תלה"מ 39622-12-19
עו"ד אהוד גרין
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין