25 שנה אחרי שמכרה נכס: טענה שהרחבתו שייכת לה

היזמית טענה שההרחבה נעשתה מכוח זכויות בנייה שמעולם לא מכרה לקונה, ודרשה לקבל פיצוי. מה קבע ביהמ"ש?

בית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגישה יזמית נדל"ן לקבלת שווי הרחבה שנעשתה בנכס, אותו מכרה לאדם מסוים לפני כשלושה עשורים. השופטת מיה רויזמן-אלדור שוכנעה שההרחבה, בדמות בניית גלריה בנכס, נעשתה מכוח הסכמה בין היזמית לרוכש, באופן שהיא ויתרה על טענותיה לגביה. בכל מקרה, קבעה, התביעה התיישנה מאחר שאינה "תביעה במקרקעין".

תחילת הפרשה באוקטובר 1996 אז מכרה התובעת, יזמית נדל"ן, לאביו של הנתבע, נכס בבאר שבע. חמש שנים לאחר מכן קיבל הרוכש היתר לבניית גלריה, אותה בנה בפועל ב-2002, ושטחה 37.9 מ"ר. במאי 2021 הלך הרוכש לעולמו. ארבעה חודשים לאחר מותו וחצי יובל אחרי שקנה את הנכס, הוגשה התביעה לבית המשפט נגד בנו, כיורש.

בתביעה טענה היזמית שבהסכם המכר מ-1996 לא נמכרו למנוח זכויות הבנייה שמכוחן הקים את הגלריה. לטענתה הוא עשה בזכויות הבנייה כבשלו, כשהיא מצדה גילתה על ההרחבה רק ב-2016. לטענתה בניית הגלריה הייתה מעשה מרמה והונאה שככל הנראה בוצע בסיוע אשת המנוח, שעבדה באותה תקופה במחלקת ההנדסה בעיריית באר שבע.  

לאור זאת טענה היזמית שעל יורש הנכס לשלם לה את שווי ההרחבה, בסך 104,642 שקל. 

מנגד טען היורש שהזכות לבניית גלריה הוענקה לאביו במעמד המכירה. הוא הכחיש מכל וכל את טענות המרמה וההונאה שהעלתה היזמית, תוך שגרס כי התביעה לוקה בהתיישנות נוכח השנים הרבות שחלפו, ומשכך עליה להידחות על הסף.

הרוויחה מהוויתור

השופטת רויזמן-אלדור קבעה שהיזמית צודקת אמנם בטענתה שלא מכרה למנוח את זכויות הבנייה להקמת הגלריה, אלא שבאותה נשימה היא דחתה את תביעתה לקבלת שווי ההרחבה. החלטתה נשענה על עדות עובד לשעבר של היזמית, שסיפר על הסכמה מזמן אמת שלפיה היזמית תוותר על דרישתה לגבי גלריית המנוח.

העד סיפר כי עשה עם המנוח עסקה שלפיה תמורת תשלומי הארנונה וניהול שישולמו ישירות ליזמית, היא תטמיע בהיתר גם את היחידה שלו. במילים אחרות, הדיל היה שהיזמית תגבה מהמנוח ארנונה מלאה ותשלם אותה לעירייה בתעריף מוזל, כאשר ההפרש יגלם את הרווח שלה, וזאת תמורת ויתור על טענותיה בנוגע להרחבה שהוא ביצע.

מדברי העד עלה שההסכמה נרקמה גם במטרה להכשיר הרחבות בלתי חוקיות שנעשו באזור באותה תקופה. השופטת שוכנעה ש"על מנת שתוכל התובעת להכשיר גלריות נוספות במתחם בשלב מאוחר יותר, הושגו בינה לבין הנתבע הסכמות במסגרתן, למעשה, ויתרה על טענותיה כלפיו, באופן ששולל ממנה את זכות התביעה כעת".

כך או כך, השופטת שוכנעה שהתביעה שלפניה אינה "תביעה במקרקעין" הנהנית מתקופת התיישנות ארוכה, אלא תביעה כספית רגילה המתיישנת בחלוף שבע שנים ממועד היווצרות עילתה. מסקנתה הייתה שהיזמית ידעה על בניית הגלריה לכל המאוחר ב-2008, כך שתביעתה התיישנה שנים לפני שהוגשה. לחלופין קבעה השופטת שהתביעה נגועה בשיהוי כבד, המצדיק את דחייתה.

נוכח כל האמור הורתה השופטת על דחיית התביעה תוך חיוב היזמית לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25 אלף שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד אלי חבוש
• ב"כ הנתבעים: עו"ד יניב אור

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.