משרד הביטחון סירב להכיר בפוסט-טראומה של מילואימניק שהיה מעורב בלחימה קשה בעזה. ביהמ"ש קיבל את ערעורו וביקר בחריפות את המומחה הרפואי מטעם המשרד.
בימ"ש השלום בתל-אביב קיבל ערעורו של לוחם שביקש ממשרד הביטחון להכיר בו כנכה צה"ל, עקב פוסט טראומה שממנה הוא סובל מאז שהיה מעורב בחילופי אש קשים ברצועת עזה, בהם נהרג חברו ליחידה.
המערער התגייס ב-1997 ליחידת "אגוז". ב-2010 הוא ביקש ממשרד הביטחון להכיר בו כנכה צה"ל הסובל מפוסט טראומה (PTSD) עקב מקרה מסמר-שיער שהתרחש באוקטובר 2007, במהלך שירות מילואים באזור כרם שלום.
המערער סיפר כי חברו נפגע לנגד עיניו מאש פלסטינים בעת שנכנסו לשטח רצועת עזה. לטענתו, חילופי האש נמשכו כשלוש שעות ובסיומם, החיילים קיבלו פקודה לחפש את היד של חברם ההרוג, שנקטעה מפיצוץ רימון.
ב-2012 קצין התגמולים הודיע לו על דחיית בקשתו ובעקבות זאת הוגש ערעורו לבית המשפט, ונדון בפני הרכב בראשות השופט שי מזרחי.
המערער, שיוצג על ידי עוה"ד סיגל יער, טען כי האירוע שינה את חייו מקצה לקצה. הוא טען שההנאה נעלמה מחייו, וסיפר על מראות שרודפים אותו, על חוסר שינה ועל סיוטים משדה הקרב.
הוא אף סיפר שמאז ועד היום הוא נמנע מצפייה בסרטי פעולה, לא יוצא עם חברים ולא נוסע לחו"ל. את רוב זמנו הוא מעדיף לבלות בבית או במשרדו ולמלא את חייו בעבודה, בכדי שלא יהיה לו זמן לחשוב על דברים אחרים.
כמו כן, הוא סיפר שמאז הוא לא עושה יותר מילואים, והביע כעס על הצבא שמנסה להטיל דופי באמינותו.
את משרד הביטחון ייצגה עוה"ד שרון ואלה, שהתבססה בעיקר על שלוש חוות דעת פסיכיאטריות שקבעו כי המערער אינו סובל מפוסט טראומה או שהוא סובל מטראומות שאינן קשורות לפעילות בצבא. כן נטען כי השינויים האישיותיים שהמערער עבר בעקבות חוויותיו מהצבא (יהיר, פחות גמיש ופחות חברותי) אינם אופייניים לנפגע טראומה.
הפסיכיאטר מטעם משרד הביטחון אף טען כי חיפוש היד של החבר הייתה חוויה לא נעימה אך לא טראומתית.
ההצדקה לטיפול קבוצתי
"הגדרת האירוע של חיפוש ומציאת יד קטועה כ'חוויה לא נעימה' ותו לא, חוטאת למציאות ואינה במקומה", כתב השופט מזרחי, שקיבל את עמדת המומחה מטעם המערער, שלפיה חיפוש חלקי גופות היא פעולה עם השפעה טראומתית.
בתוך כך נמתחה ביקורת על המומחה מטעם המשיב, שלא סיפק אבחנה לגבי מצבו הנפשי של המערער ועסק בעיקר בשלילת חוות הדעת הנגדיות.
השופט אף ביקר טענה אחרת של המומחה, שלפיה אף שהמערער טוען שנמנע מכל דבר שקשור לצבא, נראה שהוא נהנה מלהקשיב לטראומות של אנשים אחרים. לפי השופט, אם נקבל את גישה זו, הרי שאין טעם בטיפול קבוצתי לאנשים פוסט-טראומתיים, שבו אנשים נחשפים זה לסיפורו של זה ועוברים תהליכי עיבוד משותפים.
לאורך פסק הדין השופט ניתח את הקריטריונים שבעזרתם מאבחנים PTSD – ובהם "חודרנות" (סיוטים, פלאשבקים), הימנעות, מצב רוח ירוד, וקשיי שינה – והגיע למסקנה שהמערער אכן סובל מכל אלה כתוצאה מהאירוע המדובר.
בתוך כך השופט הסביר כי העובדה שהמערער מתפקד בעבודה לא שוללת קיומה של פוסט-טראומה אלא נוגעת לעוצמה שלה.
בסופו של דבר, טענתו של המערער לקיומה של PTSD התקבלה. משרד הביטחון חויב לשלם למערער הוצאות בסך 15,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין