לאחר שבית המשפט למשפחה הורה על השבת ילדי בני הזוג לארצות הברית בהתאם לאמנת האג, קבעו שופטי המחוזי כי האב השלים עם חזרתם לארץ
בני זוג ישראלים נישאו לפני כ-7 שנים ועברו לארה״ב, שם נולדו שלושת ילדיהם. בדצמבר 2020 הם הגיעו לביקור בארץ, פרץ ביניהם סכסוך, והאם סירבה לחזור. זמן קצר לאחר מכן הם חתמו על הסכם שלפיו הקטינים יישארו בישראל, אלא שהאב התחרט ותביעה שהגיש לפי אמנת האג התקבלה. ואולם, ערעור שהגישה האם התקבל לאחרונה בבית המשפט המחוזי. פסק הדין קובע כי ההסכם וראיות נוספות מעידים על השלמה של האב עם החטיפה.
בני הזוג הכירו בזמן שירותם הצבאי ונישאו בישראל ב-2014. כחודש לאחר החתונה הם עברו לגור בארה״ב באופן קבוע ושם נולדו להם שלושה ילדים, כולם בני פחות משש.
בדצמבר 2020 הגיעה המשפחה לביקור בישראל, והייתה אמורה לחזור לארה״ב בתחילת ינואר 2021. כמה ימים לפני מועד החזרה החליטו בני הזוג להאריך את השהייה במספר ימים.
בסמוך לאחר מכן לקחה האם את הילדים ועברה עמם לבית אחיה, תוך שסירבה לחזור לארה״ב כמתוכנן.
בסוף ינואר 2021 חתמו הצדדים על ״הסכם זמני״ בו נקבע בין היתר כי הקטינים יישארו בישראל וכאן יהיה מרכז חייהם. לאחר החתימה הם הגישו את ההסכם לאישור בבית הדין הרבני אך בדיון האב התנגד לאישור ובית הדין בסופו של דבר לא אישר את ההסכם.
בסמוך לאחר מכן הגיש האב בקשה להחזרת הילדים לארה״ב בהתאם לחוק אמנת האג. בית המשפט למשפחה קיבל את התביעה והורה על השבת הקטינים.
האם, שיוצגה על ידי עו"ד אילן אוזן ועו״ד שמואל מורן, הגישה ערעור וטענה כי האב הסכים והשלים עם קביעת מקום המגורים של הילדים בישראל. לטענתה, רק לאחר שהאב הבין כי היא מעוניינת להתגרש ממנו ולא מסכימה לחזור לחיי שלום בית, הוא חזר בו מההסכם בטענה שנחתם תחת לחץ כ״עונש״ כלפיה.
האב, שיוצג על ידי עו״ד מעיין סבג, טען שכל מטרתו של ההסכם הזמני הייתה שהוא יוכל לשהות עם ילדיו ללא פיקוח, לאחר שהאם מנעה זאת ממנו.
לטענת האב הוא מעולם לא הסכים לשוב להתגורר בישראל ולא השלים עם החטיפה, שהתרחשה ללא שום הכנה מוקדמת. הוא הוסיף כי במועד החתימה על ההסכם היה נתון ללחצים רבים בשל מצבה הבריאותי של אמו ובשל הסיטואציה אליה נקלע.
ויתור מפורש
השופט נפתלי שילה מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את טענות האם. הוא ציין כי הראייה המרכזית לכך שהאב השלים עם המשך שהותם של הקטינים בישראל לאחר החטיפה, היא חתימתו על ההסכם.
״ברגע שהאב הסכים שמרכז החיים של הקטינים הוא בישראל, הוא למעשה איבד את היכולת לעשות שימוש באמנה שמטרתה מתן עזרה ראשונה״, כתב.
השופט הוסיף כי הטענות בעניין המצב הנפשי של האב לא יכולות לאיין את ההשלמה. ״התמונה העולה מהתנהלות המשיב היא שהוא ניסה לעשות שימוש שלא בתום לב בהליך על פי האמנה, על מנת לשפר את כוח המיקוח שלו במו"מ מול המערערת״, הדגיש השופט.
עוד כתב השופט כי לא ניתן לאפשר לאב לעשות שימוש באמנה כקלף מיקוח, לאחר שהוכח שהוא הסכים להמשך שהותם של הקטינים בישראל.
בנסיבות אלה קבע השופט שהקטינים יכולים להמשיך לגור בישראל.
האב חויב בהוצאות בסך 30,000 שקל.
השופטים שאול שוחט ועינת רביד הצטרפו לתוצאה.
- ב״כ המערערת: עו"ד שמואל מורן ועו"ד אילן אוזן
- ב״כ המשיב: עו"ד מעיין סבג
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין