ערכה צוואה חדשה אחרי מות בעלה. הייתה רשאית?

שלוש שנים בלבד לאחר שערכה עמו צוואה הדדית, שינתה אלמנת המנוח את הסדרי ההורשה. ביהמ"ש למשפחה אישר את המהלך, אבל החלטתו בוטלה במחוזי

בני זוג חתמו על צוואה הדדית. כשנתיים לאחר מות הבעל – ערכה האלמנה צוואה משלה. בית המשפט למשפחה קבע שהיא הייתה רשאית לעשות זאת, אלא שהחלטתו בוטלה לאחרונה במסגרת ערעור שהוגש למחוזי בתל אביב. השופטת תמר סנונית פורר מצאה שלא נעשה בירור מעמיק לגבי כוונת המנוחים, בין היתר באמצעות זימון עורך הדין שעשה את הצוואה. התיק יוחזר לערכאה הדיונית לבחינה מחודשת.

תחילת הפרשה בספטמבר 2004, אז ערכו הורי הצדדים את הצוואה ההדדית מושא ההליך. נקבע במסגרתה, בין היתר, שהיא "תשונה רק על-ידי שנינו", וברוח דומה - ש"אנו רשאים (בהסכמת שנינו), בכל עת וזמן, לשנות את הצוואה". בדצמבר 2005 הלך האב לעולמו, וכשנתיים לאחר מכן, בספטמבר 2007, ערכה אלמנתו צוואה חדשה. בחלוף כ-17 שנים נוספות, הלכה האם לעולמה.

לאחר מות האם, בדצמבר האחרון, קבע בית המשפט למשפחה שהיא הייתה רשאית לשנות את הצוואה ההדדית שערכה עם בעלה. הנימוק: לא נכתב במסמך כי מי מבני הזוג מנוע לערוך צוואה חדשה לאחר פטירת האחר. שלושה מארבעת האחים, שביקשו לקיים את הצוואה ההדדית, סירבו להשלים עם התוצאה והגישו את בקשת רשות הערעור למחוזי, אשר נדונה כערעור.

לטענתם החלטת בית המשפט שגויה ועל כן יש לבטלה ולקבוע שאימם, הלכה למעשה, לא הייתה רשאית לשנות מצוואתה המוקדמת. מנגד טען אחיהם-המשיב - המעוניין בקיום הצוואה המאוחרת - שההחלטה נכונה, ומשכך יש להותירה על כנה תוך דחיית הערעור.

סוגיה עובדתית הדורשת בירור

בראשית דבריה עמדה השופטת סנונית פורר על חוסר הלימה בין קביעת בית המשפט למשפחה – כי השאלה המונחת בפניו היא "משפטית גרידא" – לבין נימוקיו בפועל, הכוללים "קביעות עובדתיות מובהקות". כך למשל, בהחלטה נכתב ש"אין בצוואה המוקדמת הוראה האוסרת על המנוחה לערוך צוואה חדשה", כלומר בוצע ניתוח עובדתי, ולא משפטי טהור.

כאן, לדברי שופטת המחוזי, טעתה קודמתה. היא שבה והבהירה שבית המשפט קבע ממצאים עובדתיים לגבי פרשנות הצוואה, אולם על רקע ההוראות המעוגנות בה – בדבר היכולת לשנותה "רק על-ידי שנינו" – חידדה שלא מדובר בסוגיה משפטית גרידא, אלא בכזו הדורשת בירור עובדתי מעמיק של רצון המצווה.

טעות נוספת של הערכאה הדיונית בתוך כך, לדברי שופטת הערעור, הינה באי-היעתרותה לבקשת מתנגדי הצוואה המאוחרת לזמן לעדות את עורכה, על מנת לשפוך אור ביחס לנסיבות חתימתה. היא הדגישה ש"אי-שמיעת עדות עורך הצוואה פוגעת בזכותם הדיונית של המערערים, ובעיקר היא אינה עונה על הצורך שבית משפט קמא יבחן את אומד דעתם של המנוחים". לדבריה מדובר ב"עדות מפתח החיונית ומשמעותית להכרעה בהליך", הרלוונטית ישירות לסוגיות שבמחלוקת, כך שלא היה צריך לוותר עליה, וזאת על אף כשלים דיוניים כאלה ואחרים מטעם מבקשיה - שניתן היה לרפאם באמצעות חיוב בהוצאות.

בנסיבות אלה הורתה השופטת על ביטול החלטת בית המשפט למשפחה, שלפיה המנוחה רשאית הייתה לערוך צוואה חדשה. נקבע שהתיק יחזור לערכאה הדיונית לשם שמיעת עדות עורך הצוואה והאדם הנוסף ששימש כעד, ככל שניתן, כמו גם קבלת קבלת ראיות נוספות בכל הנוגע לכוונת המנוחים בעריכת צוואתם ההדדית, על מנת להכריע כדבעי בסוגיה שבמחלוקת. המשיב חויב ב-7,500 שקל הוצאות.

• ב"כ המבקשים: עו"ד שי שוראקי
• ב"כ המשיב: עו"ד שרון ליכט-פטרן ועו"ד איתמר צבאח

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.